זַמְּר֣וּ אֱלֹהִ֣ים זַמֵּ֑רוּ זַמְּר֖וּ לְמַלְכֵּ֣נוּ זַמֵּֽרוּ׃

זמרו - הטעם, זמרו השם שהוא נודע במעשיו בשקול דעת הלב, ולמלכנו שנודע לנו לבדנו בשכון כבודו עמנו.

זמרו אלהים. כמו לאלהים וכפל זמרו לחזק:

למלכנו. כי עתה בנו נתייחד שמו בעולם והוא מלכנו אבל ביום ההוא יהיה מלך על כל הארץ:

משכיל. כל משכיל בין בישראל בין באומות העולם יזמרו לאל יתברך, אע"פ שלכל העמים אמר כל העמים תקעו כף בין משכילים ושאינם משכילים מ"מ תקיעת הכף ונשיאת הקול ברנה שוה לכל אדם אבל לחבר שיר וזמרה אינו אלא למשכילים:

זמרו אלהים. זמרו לאלהים:

זמרו. כפל הדבר להתמדתו:

זמרו אלהים זמרו, תתנו שבח לשם אלהים שעלה ונתעלה, וע"י שעלה ה' בקול שופר זמרו למלכנו זמרו, ששם מלכנו הבא בכינוי מורה על הנהגתו הנסיית, שעלה עתה ע"י קול השופר שהוא סימן אל קיבוץ גליות, כמ"ש והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, וטעם ההתעלות הזאת הוא כי מלך כל הארץ אלהים, שגם מצד הנהגתו הפשוטה שע"י שם אלהים, הוא עתה מלך כל הארץ, וכלם עובדים אותו, וע"כ זמרו משכיל שאז ישכילו כולם מלכות ה' וגדולתו: