אַ֣ךְ אֶל־אֱ֭לֹהִים דּֽוּמִיָּ֣ה נַפְשִׁ֑י מִ֝מֶּ֗נּוּ יְשׁוּעָתִֽי׃

אך - טעם אך למה הוא נפשי דומיה, כטעם: דום לה, דומו עד הגיענו אליכם, על משקל: על אלה אני בוכיה, לבא ישועה לה רק לשם לבדו.

אך, לא תוחיל אל אל אחר כי ממנו תהיה לי ישועתי:

דומיה. מחרישה ושותקת על שתבא ישועתה:

אך וגו׳‎. לא שמתי תוחלתי באדם אך אל אלהים תקוה נפשי כי מעולם ישועתי ממנו:

דומיה. ענין תקוה כמו דמינו אלהים חסדך (לעיל מ״ח):