הֱיֵ֤ה לִ֨י ׀ לְצ֥וּר מָע֡וֹן לָב֗וֹא תָּמִ֗יד צִוִּ֥יתָ לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי כִּֽי־סַלְעִ֖י וּמְצוּדָתִ֣י אָֽתָּה׃

היה לי - כמו מעון להסתר בו, על כן אחריו לבא תמיד, כי כל מעון הוא למעלה.

וטעם צוית - שהבטיחו שמואל או על דרך הוא צוה ויעמד כמו דבור השם, שהטעם על הגזרות על ידי המלאכים.

היה. לפי שברח ממעונו מירושלים מפני אבשלום שאל שהאל יהיה לו מעוז להשיב בו מפני בנו:

צוית להושיעני. כמו תצוה עבר במקום עתיד או פי' צוית פעמים רבות להושיעני כן תושיעני עתה, והמצוה היא למלאכים כמו שכתוב כי מלאכיו יצוה לך:

לצור מעון. להיות דומה לצור העשוי בו מקום מדור המוכן לבוא בו תמיד להסתר:

צוית. הלא מעולם צוית למלאכיך להושיעני כי אתה לי למעוז כסלע ומצודה מימות עולם לזה גם עתה אל תרף ידך:

מעון. מדור:

ומצודתי. ענין מבצר חזק:

היה לי, כי בנעוריו היה לו לצור מעון כנ"ל סי' ל"א שבקש שם היה לי לצור מעון, א"כ ראוי שאבא בצור מעון הזה תמיד וגם עתה אשגב בו, כי לבא תמיד צוית, הציווי שלך היה שאל הצור הזה אבא תמיד למען תושיעני בו, כי לא צויתני לבא רק לפי שעה רק לעולם כי סלעי ומצודתי אתה, ע"כ הקדמת המזמור שחזר הדברים שדבר בימי נעוריו כשברח מפני שאול, עתה מתחיל תפלתו ביחוד: