בְּי֥וֹם צָרָתִי֮ אֲדֹנָ֢י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י ׀ לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי׃

ביום - חכם גדול חבר ספר נכבד, רק יש בו טעיות שאמר: כי ידי מקום עיני וזה לא יתכן לדבר איש דעת כדבר הזה, אפילו בשיחת חולין ואף כי בספרי הקדש. ויש אומרים: כי ידי חזקתי וכוחי כאילו נמס עד שיגר דרך משל, כמו: וימסו אסוריו, או יהיה חסר בי"ת כאילו הוא בידי בעבור מכתי ונגעי.

לילה נגרה - צעקתי, כי למעלה כתוב: ואצעקה והנה יש שם צעקה ואם לא היתה כתובה כדרך וברך ברכה ולא אשיבנה ורבים ככה והוא דרך משל, כמו: ויתכו כמים שאגותי, או פירוש ידי מקומי כמו ויד תהיה לך. והטעם: שיגר מקומו בעבור דמעותיו, על כן אחריו מאנה להנחם נפשי, כדרך: ודמעתה על לחייה אין לה מנחם.

ביום. כי הוא אדון על הכל ואותו דרשתי ביום צרתי:

ידי לילה נגרה. מכתי והמכה היא אנחה וכאב הלב על הגלות, לפיכך אמר לילה כי בלילה אדם פנוי מעסקי העולם ומחשב על עניניו: ואמר נגרה. על דרך משל מהתמדת האנחות זו אחר זו:

ולא תפוג. ענין רפיון וחלישות כלומר לא תרפה ותחלוש מכתי אלא תמיד ניגרה:

מאנה הנחם נפשי. אעפ"י שאשיב אל לבי דברי נחמה כי האל יוציאני מהגלות ואע"פ שארוך, מאנה הנחם נפשי מרוב הצרות:

ביום צרתי. בעת בוא הצרה דרשתי את ה׳‎:

ידי. ר״‎ל מכתי תזל עלי כל הלילה ואינה נחלשת ולכן ממאנת נפשי לקבל תנחומין:

ידי. לפי שהמכה מכה ביד קרוי מכה בלשון יד:

נגרה. ענין הזלה ושפיכה כמו ויגר מזה (לעיל ע״ה):

תפוג. ענין רפיון וחלישות כמו תפוג תורה (חבקוק א׳):

מאנה. מל׳ מיאון:

ביום, הגם שביום שבא עלי הצרה דרשתי את ה' וממנו בקשתי ריוח והצלה, ובכ"ז בלילה ידי נגרה צייר שהיד שלו נגרה וזבה מן המכה שיש בידו, ולא תפוג מליגר, (תפס משל החולי שלו כאילו יש לו מכה טריה זבה ליחה ודם על היד והוא ציור למה שחשב שיד ה' התומכת אותו נחלה ונחלשה, וכמ"ש אח"כ חלותי היא שנות ימין עליון), וע"כ מאנה הנחם נפשי, כי רואה כי אזלת יד, שיציין כאילו גם היד העליונה שהיתה בעזרו נחלשה ואין לה כח: