הרנינו. ראוי לכם עם ה' שתרנינו לאלהים עוזינו ותשבחו לו על הטובה שעשה לכם ביום זה כי אף על פי שיום הגאולה היה בחמשה עשר בניסן, התחלת הגאולה היתה שנחו מהעבודה הקשה אשר עבדו בה בראש השנה בהסירו מסבל שכמו הראה לנו עוזו וגבורתו שהיינו ברשות אדונים קשים וכאשר רצה האל יתעלה שמו לא היה כח ביד המצריים להעבידנו:
לאלהי יעקב. אמר יעקב לפי ששבטי יעקב היו עבדים ויעקב הוא שירד עם בניו למצרים ואז הוחל שני מנין העבודה שהיו במצרים כמנין רד"ו:
הרנינו. בפה:
עוזנו. שהוא לנו למעוז וחוזק:
הריעו. בשופר:
הרנינו, חג זה נבדל מכל המועדים במה שמתריעים בו בשופר, והשופר סימן חרדה תמיד, והיה דרך להריע בשופר בתענית גשמים או על כל צרה, כמ"ש במס' תענית, ובעת ההיא לא היו מנגנים ומזמרים בכלי שיר, אבל בר"ה שהלוים משוררים בבהמ"ק וגם מריעים בשופר, עד שתרועת השופר לא יחרידם כמ"ש (נחמיה ח׳:י׳) אכלו משמנים וכו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, אמר הרנינו לאלהים מצד שהוא עזנו, תרננו בשיר, וגם הריעו בשופר מצד שהוא אלהי יעקב, וצוה לתקוע ביום זה, ומפרש (ג-ד) שאו זמרה ותנו תוף, לשיר בשיר, וגם תקעו בחדש שופר שבא השיר ותרועת השופר ביחד, ובאר שנמצא ביום זה ג' סימנים מובדלים, א. בחדש שהוא חג ביום שהירח מתחדש בו, ב. בכסה, שהוא יום המוכן למשפט, ג. ליום חגנו שהוקבע ליום חג ומועד:
