אחת בקדשי - השמים שהם עומדים כדרך: כי אשא אל שמים ידי, או בקדשי שם, כמו: קדושתי וטעם אחת שהיא מספקת או שלא נשבעתי לעולם בקדושתי, רק זאת השבועה לבדה היא הנאמנה, שלא יסוף זרעו לעולם, על כן: זרעו וכסאו כשמש נגדי - על ימי המשיח.
אחת. כלומר אחת היא השבועה שלא אשנה:
בקדשי. בקדושתי נשבעתי זה אם לדוד אכזב. טעם אם. כן לשון השבועה אם אעשה כך וכך:
אחת וגו׳. שבועה מיוחדת נשבעתי בקדושתי והיא תקום ולא תשתנה:
אם לדוד אכזב. גזם ולא אמר והרי הוא כאילו אמר כך וכך יהיה אם אכזב לדוד, ואמר לשון הנופל באדם וכן אם יבואון אל מנוחתי (לקמן צ״ה) ורבים כמוהו:
אכזב. מל׳ כזב ושקר:
אחת נשבעתי, ר"ל כי הנשבע לחברו על תנאי נמצא בשבועתו שני דברים, התנאי והשבועה, עד שחיוב השבועה לא תחול רק אם יתקיים התנאי, למשל אם ילכו בתורת ה' אז יקים להם את שבועתו, אבל הנשבע בלי תנאי לא נמצא בשבועתו רק דבר אחד שהיא השבועה, וז"ש אחת נשבעתי בקדשי, שדומה כאילו נשבעתי בלא תנאי, אם לדוד אכזב שלא תופסק השבועה בשום אופן, כי זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, ר"ל הזרע יעמדו לעולם, והכסא הגם שתופסק בעת מן העתים כשלא יהיו ראוים, בכ"ז לא תופסק לעולם, ומציין דמיונה עם השמש והירח, שהשמש אורו מתמיד ולא יחסר בשום זמן, וגם אורו הוא מעצמו, לא כן הירח שאורו נתלה מזולתו שהוא השמש, וגם יחסר תמיד בסוף ימי החדש ובכ"ז כפי שיוסיף חסרון אורו בסוף החדש כן יקרב זמן הראותו ומלואו, עד שאורו רק מסתתר לפי שעה לא שיופסק לגמרי, ולזה נמשל מלכות בית דוד שנגדי כסאו כשמש, שאצל ה' היא עומדת תמיד באורה ושלימותה ולא תחסר בשום פעם, והגם שבצד התגלות מציאותה בעולם התחתון אינה דומה כשמש, כי נתלית בזכות ובמעשים כמו הירח שאין אורו מצד עצמו, וכן תכהה אורה אם לא יזרחו לנגדה זכות מעשים טובים, מ"מ הוא דומה כירח יכון עולם, היא נכונה גם בעולם התחתון כירח שהוא מוכנן לעולם, וגם בעת יאפיל אורו בסוף החדש יחודש אורו תכף, וכן בכל עת שתשקע כסא דוד ותאפיל לגמרי תשוב ותזרח בחדושה כבתחלה, ועד בשחק נאמן, אחר שבאר איך החסד והאמונה שכרת ה' ברית לדוד נדמה אל החסד והאמונה השמורים במציאות העולם הכללי ושכסא דוד דומה אל השמש והירח בעולם הכללי, יאמר כמתאונן הנה העד אשר בשחק הוא נאמן וקיים, ורצוף בדבריו כונה תאומית, אם כפשוטו שהעד שהכין ה' לקיום הברית שהוא השמש והירח קיים בשחק, ואם כמתלונן שהעד אשר בשחק שהוא השמש והירח והחסד והאמונה שקיים למו נאמן וקיים, לא כן החסד והאמונה שהבטיח לבית דוד שהוא אינו נאמן וקיים, כמו שידבר בחלק הבא:
