וִ֘יהִ֤י יְהֹוָ֣ה מִשְׂגָּ֣ב לַדָּ֑ךְ מִ֝שְׂגָּ֗ב לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה׃

ויהי, לדך - שאין לו כח שהוא שפל, על כן משגב בצרה כמשמעו, בצר לדך. ורבי דונש פירש בו: לשון יחיד מן דברי הבצרות. ואין זה מטעם המזמור.

ויהי יהוה משגב לדך משגב לעתות בצרה: בכל עת כשהוא שופט העולם הוא משגב לעני. אף על פי שהוא שפל בלא כח ובלא יכלת לא יניחנו לחזקים ממנו, אלא הוא לו למשגב. וישגב העני בו כמו שישגב אדם במגדל עז, וכמו שנשגבו בו ישראל היום והוא להם למגדל עז. ומשגב לעתות שהם בצרה, כי ישראל עתה בצרה גדולה מפני זה הפלשתי. ופלשתים שהיו מתגברים עליהם כמו שאמר במלך שאול (שמואל א ט טז): כי באה צעקתו אלי.

משגב לדך. לנשברי לב יהיה למשגב ומתי יהיה למשגב כשיהיה בעולם עת צרה:

משגב. חוזק:

לדך. מושבר וכתוש כמו דכאי רוח (לקמן ל״ד):

לעתות. מלשון עת:

ויהי, (שנית), אל הדך והנדכא לא ימתין עד שיעשו עמו רע רק יהי לו משגב תיכף, ולא יניח כלל להרע לו, וזה בין אם הוא דך ונדכא מצד עצמו, ובין אם הוא חלוש מצד שהעת היא עת צרה, שבזה יושיע לו תיכף מצד הרחמים והחמלה, (שלישית) ליראי ה' ולישראל עמו לא ימתין עד שיהיה עת צרה, כי יודעי שמך הם יבטחו בך, כי לא עזבת דורשך, אף עזיבה לפי שעה, כי הם מושגחים מאתך תמיד עד שלא יהיה להם עת צרה כלל, ורצה לומר להעמים יעשה משפט, להעניים רחמים, לישראל ויודעי שמו אהבה וחבה כאב את בנו, לכן אתם ישראל יודעי שמו זמרו לה' מצד שהוא יושב ציון ומשגיח שם תמיד השגחה פרטית ואינו עוזב את יודעי שמו, וגם הגידו בעמים עלילותיו איך מתנהג עמהם, אבל יש הבדל בין הנהגתו עם העמים ובין הנהגתו עם יודעי שמו, והוא כי דורש דמים אותם זכר, רצה לומר אותם את העמים רק דורש דמים זכר, לא זכרם רק מצד שהוא דורש דמים הנשפכים והדם יזכיר אותו לעשות משפט לדם אשר שופך, אבל צעקת ענוים לא שכח כלל, ואינו ממתין עד שיזכירהו דמם הנשפך כי יושיעם תיכף כמ"ש כי לא עזבת דורשיך ה':