וַיִּקְרָא א׳ · י׳

וְאִם־מִן־הַצֹּ֨אן קׇרְבָּנ֧וֹ מִן־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן־הָעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הפסוק עובר לעולה הבאה מן הצאן, מן הכבשים או מן העיזים. רש״י מבאר שהוי״ו של ״ואם״ מוסיפה על העניין הראשון, ומדוע הופסק העניין - כדי לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. עוד דורש רש״י שלושה מיעוטים - ״מן הצאן, מן הכשבים, מן העזים״ - שבאו למעט זקן, חולה ומזוהם, שאין מקריבים אותם. אף עולה זו טעונה זכר תמים. חזקוני מוסיף ש״מן הצאן קרבנו״ בא להוציא את הגזול, ו״מן הכבשים או מן העיזים״ בא להוציא את הכלאיים. הפסוק מלמד שגם עולת הצאן צריכה להיות מן המובחר: זכר, תמים, שאינו זקן, חולה או פסול.
מבוסס על רש״י, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ואם מן הצאן. וי"ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְלָמָּה הֻפְסַק? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה (שם):

מן הצאן, מן הכשבים, מן העזים. הֲרֵי אֵלּוּ ג' מִעוּטִין - פְּרָט לְזָקֵן וּלְחוֹלֶה וְלִמְזֹהָם (שם):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִם מִן עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן אִמְרַיָא אוֹ מִן בְּנֵי עִזַיָא לַעֲלָתָא דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ואם מן הצאן קרבנו להוציא את הגזול.

מן הכשבים או מן העזים להוציא את הכלאים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְאִם מִן הַצֹּאן. אָמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, עַד כָּאן. הַכַּוָּנָה בָּזֶה לִתֵּן כָּל הָאָמוּר בְּמִין הַבָּקָר וְלֹא הוּזְכַּר בַּצֹּאן, כְּגוֹן סְמִיכָה וְדִינֶיהָ וּשְׁאָר הַלִּמּוּדִים. גַּם לִדְרֹשׁ אִם נִכְפַּל דָּבָר מֵהַמּוּזְכָּר כְּבָר בְּבֶן הַבָּקָר, וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁדָּרְשׁוּ כָּל הַפְּרָטִים שֶׁנִּכְפְּלוּ, גַּם לִתֵּן אֶת הָאָמוּר בְּפָרָשָׁה זוֹ בְּשֶׁלְּפָנֶיהָ, כְּגוֹן שְׁחִיטַת צָפוֹן וְכוּ׳ וּשְׁאָר הַדְּרָשׁוֹת הַנִּלְמָדִים מֵעוֹלַת צֹאן.

וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים מְסַיֵּם בָּהּ: וְלָמָּה הִפְסִיק? כְּדֵי לִיתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה. הִקְשָׁה הָרַב רַבִּי אֵלִיָּהוּ מִזְרָחִי דְּמִכָּאן מַשְׁמַע שֶׁלֹּא הוּקְשָׁה לֵיהּ לָמָּה הִפְסִיק אֶלָּא לְצַד דִּכְתִיב ״וְאִם״ שֶׁמּוֹסִיף, וְשָׁם בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (פרשה א׳) בַּבָּרַיְתָא שֶׁדָּנָה שֶׁהָיְתָה קְרִיאָה קוֹדֶמֶת לְדִבּוּר קָתָנֵי: יָכוֹל אַף לְהַפְסָקוֹת וְכוּ׳ וּמָה הָיוּ הַהַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת וְכוּ׳, עַד כָּאן, מַשְׁמַע אֲפִלּוּ בְּלֹא וָא״ו הָיוּ הַהַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת וְכוּ׳ עַד כָּאן, וְתֵרֵץ וְכוּ׳, וְאֵין דְּבָרָיו נִרְאִים.

וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי הוּא, כִּי כֹּחַ וְטַעַם הַמְּתָרֵץ שָׁם הוּא מִכָּאן, שֶׁזּוּלַת יִתּוּר וָא״ו הָאָמוּר כָּאן הָיִיתִי אוֹמֵר טַעַם הַהַפְסָקוֹת לֹא לִיתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׂכִּיל מֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִלְמַד דִּין מִזֶּה לָזֶה. וּמִמַּה שֶׁמָּצִינוּ שֶׁרָשַׁם ה׳ כָּאן וְאָמַר ״וְאִם מִן הַצֹּאן״ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, הָא לָמַדְתָּ שֶׁדִּין כֻּלָּן שָׁוֶה וְלִתֵּן הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה. אִם כֵּן לָמָּה הָיוּ הַהַפְסָקוֹת? בְּהֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁהוּא לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה. וּמִכָּאן לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיוּ הַהַפְסָקוֹת הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ הַטַּעַם, וְהוּא מַאֲמַר הַתַּנָּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל, וּמַה הָיוּ הַהַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל