כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃

מפרסת. כְּתַרְגּוּמוֹ סְדִיקָא:

פרסה. פלנט"א בְּלַעַז:

ושסעת שסע. שֶׁמֻּבְדֶּלֶת מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה בִּשְׁתֵּי צִפָּרְנִַין, כְּתַרְגּוּמוֹ וּמַטִּלְּפָן טִלְפִין, שֶׁיֵּשׁ שֶׁפַּרְסוֹתָיו סְדוּקוֹת מִלְּמַעְלָה וְאֵין שְׁסוּעוֹת וּמֻבְדָּלוֹת לְגַמְרֵי, שֶׁמִּלְּמַטָּה מְחֻבָּרוֹת:

מעלת גרה. מַעֲלָה וּמְקִיאָה הָאֹכֶל מִמֵּעֶיהָ וּמַחֲזֶרֶת אוֹתוֹ לְתוֹךְ פִּיהָ לְכָתְשׁוֹ וּלְטָחֳנוֹ הָדֵק:

גרה. כָּךְ שְׁמוֹ; וְיִתָּכֵן לִהְיוֹת מִגִּזְרַת מַיִם הַנִּגָּרִים (שמואל ב י"ד), שֶׁהוּא נִגְרָר אַחַר הַפֶּה; וְתַרְגּוּמוֹ פִשְׁרָא, שֶׁעַל יְדֵי הַגֵּרָה הָאֹכֶל נִפְשָׁר וְנִמּוֹחַ:

בבהמה. תֵּיבָה יְתֵרָה הִיא לִדְרָשָׁה - לְהַתִּיר אֶת הַשְּׁלִיל הַנִּמְצָא בִמְעֵי אִמּוֹ (ספרא; חולין ס"ט):

אתה תאכלו. וְלֹא בְהֵמָה טְמֵאָה, וַהֲלֹא בְאַזְהָרָה הִיא? אֶלָּא לַעֲבֹר עָלֶיהָ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה (ספרא; זבחים ל"ד):

כֹּל דִי סְדִיקָן פַּרְסָתָא וּמַטִלְפָן טִלְפִין פַּרְסָתָא מַסְקָּא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן

מפרסת. שם התואר וכן מקרין מפריס והטעם כל שהוא מתוארת שהיא בעלת פרסה:

ושוסעת שסע. שם התאר והטעם שפרסותיה שסועות:

מעלת גרה. מגזרת גרון ומעלת פועל. והזכיר הגמל והשפן והארנבת והחזיר בעבור שיש לכל אחד הסימן האחד ודרך לשון הקדש להזכיר הזכר מכל מין כי הנקבה בכלל הזכר היא והזכיר ארנבת יש אומרים לפי שלא ימצא הזכר מהם ויש אומרים שהזכר ישוב נקבה והפך הדבר והראשון קרוב אלי:

מפרסת פרסה - ציפורן אחד כעין מנעל ולא צפרנים, בכל אצבע כארנבת ושפן.

ושסעת שסע - מובדלת הפרסה לשנים ולא פרסה אחת שלימה כסוס וחמור. ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים: כל הבהמות והחיות והעופות הדגים ומיני ארבה ושרצים שאמר הקב"ה לישראל מאוסים הם ומקלקלים ומחממים את הגוף ולפיכך נקראו טמאים. ואף רופאים מובהקים אומרים כן. ואף בתלמוד עכו"ם שאוכלים שקצים ורמשים חבול גופייהו.

מעלה גרה - מעלת את מאכלה בגרגרת לאחר אכילתה.

מעלת גרה מגזרת גרון לשון גרגרותיך פי׳‎ מעלה המאכל בגרגרת לאחר אכילתה. ד״‎א לשון מים המוגרים מעלה את המאכל והמשקה המוגרים למטה בבטן.

כֹּל מַפְרֶסֶת וְגוֹ׳ מַעֲלַת גֵּרָה. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין נט.) כָּל בְּהֵמָה שֶׁמַּפְרֶסֶת פַּרְסָה הִיא מַעֲלַת גֵּרָה, חוּץ מִן הַחֲזִיר, וְהוּא אָמְרוֹ כֹּל מַפְרֶסֶת וְגוֹ׳ מַעֲלַת גֵּרָה, פֵּרוּשׁ בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה, וּמִעֵט אַחַר כָּךְ הַחֲזִיר שֶׁיָּצָא מֵהַכְּלָל. וְאוּלַי מִמַּה שֶׁלֹּא הוֹצִיא מִן הַכְּלָל סָמוּךְ לְהוֹדָעַת הַכְּלָל רָמַז שֶׁאֲפִלּוּ הַחֲזִיר בַּכְּלָל, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רבינו בחיי בשם תנחומא) לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ חֲזִיר שֶׁעָתִיד לַחְזֹר לִהְיוֹת מֻתָּר, וּמֵעַתָּה כְּלָל ״כֹּל מַפְרֶסֶת״ וְגוֹ׳ הִיא ״מַעֲלַת״ וְגוֹ׳ לֹא יָצָא מִכְּלָלוֹ דָּבָר, וְעַל זְמַן מֵהַזְּמַנִּים אָמַר הַחֲזִיר שֶׁהוּא מַפְרִיס וְכוּ׳ לֹא יִגָּר.