וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃

הכתוב ממשיך ומונה את השפן, שמעלה גרה אך פרסתו אינה סדוקה, ולכן טמא הוא. פסוק זה הוא המשך ישיר לרשימת הבהמות בעלות סימן טהרה אחד בלבד, שנפתחה בגמל. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו, ומבאר ש״ופרסה לא יפריס״ היינו שפרסתו אינה סדוקה. עיקר עניינו של הפסוק להוסיף את השפן לרשימת האסורים: אף שהוא מעלה גרה, סימן אחד של טהרה, חסר בו הסימן השני של פרסה שסועה, ולכן הוא אסור באכילה. הכתוב מדגיש שוב את העיקרון שרק צירוף שני הסימנים מתיר בהמה, וכל חיסרון באחד מהם, אף כשהאחר קיים, מותיר את הבהמה בגדר טמאה.