אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃

הכתוב קובע את סימני הטהרה בחיות המים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מותר באכילה. רש״י מבאר ש״סנפיר״ הם האברים שבהם הדג שט, ו״קשקשת״ הם הקליפות הקבועות בו, ומביא לכך סמך מן הלשון ״שריון קשקשים״. אבן עזרא מעיר שאילו רדפנו אחר הכתוב לבדו בלא קבלה, לא הותר הדג שבאגמים, שכן הכתוב פרט ״בימים ובנחלים״, ומכאן חשיבות המסורת. הפסוק קובע את שני סימני הטהרה בדגים, סנפיר וקשקשת, המקבילים לשני הסימנים בבהמה, ומתיר כל חיה שבמים שיש בה שניהם, בין שהיא בים ובין שבנחל.