זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע־צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד הַצֶּ֣מֶר ׀ א֣וֹ הַפִּשְׁתִּ֗ים א֤וֹ הַשְּׁתִי֙ א֣וֹ הָעֵ֔רֶב א֖וֹ כׇּל־כְּלִי־ע֑וֹר לְטַהֲר֖וֹ א֥וֹ לְטַמְּאֽוֹ׃ {פ}

הפסוק חותם את דיני נגעי הבגדים: זו תורת נגע צרעת בבגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור, לטהרו או לטמאו. חזקוני מבאר ש״לטהרו או לטמאו״ פירושו שהכהן שהתחיל לטהרו הוא שמטמאו, ואם מת - כהן אחר רואהו. אבן עזרא מעיר על מבנה הפסוק שיש בו ארבעה סמוכים, ומביא מקבילה לשונית ממקומות אחרים במקרא. הפסוק מסכם את כל פרטי צרעת הבגד וקובע שהכרעת הטומאה והטהרה תלויה כולה בכהן.