וידיו לא שטף במים. בְּעוֹד שֶׁלֹּא טָבַל מִטֻּמְאָתוֹ, וַאֲפִלּוּ פָסַק מִזּוֹבוֹ וְסָפַר שִׁבְעָה וּמְחֻסָּר טְבִילָה, מְטַמֵּא בְכָל טֻמְאוֹתָיו, וְזֶה שֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב טְבִילַת גוּפוֹ שֶׁל זָב בִּלְשׁוֹן שְׁטִיפַת יָדַיִם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין בֵּית הַסְּתָרִים טָעוּן בִּיאַת מַיִם, אֶלָּא אֵבֶר הַגָּלוּי כְּמוֹ הַיָּדַיִם (ספרא):
וְכֹל דִי יִקְרַב בֵּהּ דוֹבָנָא וִידוֹהִי לָא שְׁטַף בְּמַיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא
וידיו לא שטף במים. היה נראה לנו כי כל מאכל והדומה לו שיגע בו הזב והנגיעה היא בידים וידיו שטופות איננו טמא בעבור שלא נגע במקום הזוב רק כאשר ראינו כל אבותינו פירשו וידיו כגופו קבלנו דבריהם ועל דרך הפשט כי כל טהור שיגע בו הזב וידיו שטופות הוא יטמא ולא בגדיו ואם לא היו שטופות יטמאו בגדיו וזה כמו הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו:
וידיו לא שטף במים - הזב לא טבל. כך דרשו חכמים. ולי נראה לפי פשוטו: לפי שאמר למעלה: רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו - שהוגלד ונדבק על בשרו, לכך דבר לשון נקייה: וידיו לא שטף במים - שאם לא שפשף יפה את בשרו וגם פי האמה שהחתים כמפורש במסכת נדה, אף על פי שטבל עדיין טמא הואיל ולא שפשף יפה קודם טבילה וכל הנוגע בו יטמא. ולפי שדרך פי האמה הזוב יוצא וצריך שישפשף, דיבר לשון שטיפת ידיו למשל כעין מה שכתוב אצל זונה: אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. וכן: אך מסיך הוא את רגליו. לפי שמדבר על יציאת חוץ, אף כאן שטיפת ידים על מקום יציאת הזוב מאותו מקום. וגם לשון שטף מוכיח שהוא להעביר לכלוך שום דבר ממקומו. כמו: ומורק ושוטף במים - להעביר שומן של חטאת שבכלי. וכן: מים כבירים שוטפים. וכן: תשטף ספיחיה עפר ארץ. אף כאן להעביר את הזוב שעל בשרו.
וכל אשר יגע בו הזב וגו'. אין כאן מקומו של מקרא זה עד לאחר וכי יטהר הזב מזובו אלא איידי דנקיט ליה במגעותיו של זב כתבינהו לכולהו בחד דוכתא.
וידיו לא שטף במים א״ר אלעזר בן ערך מכאן סמכו לטהרת הידים מן התורה ולשון נקיה הוא שהוציא טבילה בלשון רחיצת ידים וכן מצינו ארחץ בנקיון כפי.
