וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פסוק זה פותח את הפרשה בלשון המקובלת של דיבור ה׳ אל משה, כפי שמתרגם אונקלוס בלשון דיבור והוראה. אף שאין כאן פירוש מיוחד מן המפרשים הקלאסיים, מן הפשט עולה שהתורה מדגישה שכל הדינים הבאים בהמשך הפרק - איסור שחיטת חוץ, איסור אכילת דם וכיסוי הדם - נמסרו במפורש מפי ה׳ אל משה. פתיחה זו מכינה את הקורא לפרשה שעניינה קדושת עבודת הקרבנות וריכוזה במקום אחד, וכן ההרחקה מעבודה זרה. הדגשת מקור הדברים באה ללמד שאין אלו מנהגים אנושיים אלא ציווי אלוקי מחייב.