וַיִּקְרָא י״ט · כ״ח

וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

האיסור לתת שריטה בבשר בעבור מת, ואיסור כתובת קעקע. רש״י מבאר שדרך האמוריים הייתה לשרוט בשרם כשמת להם מת, ושכתובת קעקע היא כתב חקוק ושקוע שאינו נמחק לעולם, שנעשה במחט ומשחיר בעור. אבן עזרא מבאר ש״לנפש״ פירושו הגוף המת, ומביא דעה שכתובת קעקע דבקה בעניין השריטה על המת, שיש מי שרושם גופו בצורה ידועה בעבור המת. איסורים אלה מבדילים את ישראל ממנהגי אבל אליליים שהיו נהוגים באומות. הם מלמדים על הכבוד לגוף האדם ועל ההימנעות מחיקוי מנהגי העמים בפגיעה עצמית ובסימון הבשר.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ושרט לנפש. כֵּן דַּרְכָּן שֶׁל אֱמוֹרִיִּים לִהְיוֹת מְשָׂרְטִין בְּשָֹרָם כְּשֶׁמֵּת לָהֶם מֵת:

וכתבת קעקע. כְּתָב מְחֻקֶּה וְשָׁקוּעַ שֶׁאֵינוֹ נִמְחָק לְעוֹלָם שֶׁמְּקַעְקְעוֹ בְּמַחַט וְהוּא מַשְׁחִיר לְעוֹלָם:

קעקע. לְשׁוֹן וְהוֹקַע אוֹתָם (במדבר כ"ה), וְהוֹקַעְנוּם (שמואל ב כ"א), תּוֹחֲבִין עֵץ בָּאָרֶץ וְתוֹלִין אוֹתָם עֲלֵיהֶם, וְנִמְצְאוּ מְחֻקִּין וּתְחוּבִין בַּקַּרְקַע, פורפו"ינט בְּלַעַז:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְחִבּוּל עַל מִית לָא תִתְּנוּן בְּבִסְרְכוֹן וְרוּשְׁמִין חֲרִיתִין לָא תִתְּנוּן בְכוֹן אֲנָא יְיָ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ושרט. גם הפאה בראש ובזקן ידועים מדברי קבלה:

ומלת לנפש. הגוף המת וכן מתורגם והוא האמת ולא נדגש הנו״ן להקל על הלשון:

וכתבת קעקע. יש אומרים שהוא דבק עם ושרט לנפש כי יש מי שירשום גופו בצורה הידועה באש על המת ויש עוד היום רושמים בנערותם בפניהם להיות נכרים. ומלת קעקע. כפולה כמו רוקע הארץ וצאצאיה והוא מגזרת והוקע אותם ועל דעת המתרגם גם היא מלה זרה גם הוא הנכון:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ושרט לחייבו על כל אחת ואחת מחמש שריטות אפילו עשאן בפעם אחת.

לנפש דוקא בשביל מת פרט לביתו שנפל ולספינתו שטבעה בים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ וְגוֹ׳. אָמְרוֹ לָנֶפֶשׁ, לוֹמַר הֲגַם שֶׁהַשֶּׂרֶט חִבּוּל הַגּוּף הוּא עַל פְּרֵדַת הַנֶּפֶשׁ הַיְקָרָה. וְדִקְדֵּק לוֹמַר לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם, הוֹדִיעַ הַכָּתוּב כִּי לֹא יִפְגֹּם פְּגָם זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֶלָּא בַּבָּשָׂר שֶׁהוּא נַרְתֵּק הַנֶּפֶשׁ. וְהַטַּעַם לְצַד שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ (שבת מג) אֵין הַמַּעֲשֶׂה פּוֹגֵם כָּל כָּךְ כְּעוֹשֶׂה בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ וּבְיִשּׁוּב הַדַּעַת. וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב אַחֲרֵי זֶה וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם וְלֹא אָמַר ״בִּבְשַׂרְכֶם״, לוֹמַר שֶׁלֹּא בַּבָּשָׂר לְבַד יִגְרֹם הַפְּגָם אֶלָּא גַּם בִּפְנִימִיּוּת הָאָדָם, לְצַד שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצַּד צַעַר וְחֹם הַכְּאֵב שֶׁנֹּאמַר בּוֹ (בבא בתרא טז:) אֵין אָדָם נִתְפָּס עַל צַעֲרוֹ.

וְאָמְרוֹ אֲנִי ה׳ - יִתְבָּאֵר עַל פִּי מַאֲמַר הָאֱלֹהִי הָרַשְׁבִּ״י (זוהר ח״ג רמז), כִּי תֵּבַת ״אֲנִי״ תַּגִּיד עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר אָנוּ קוֹרְאִים שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשֵׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ הוּא הוּא מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַמַּלְכוּת, וְרָמַז בָּזֶה כִּי יַקְפִּיד ה׳ עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְעַל כְּבוֹד שְׁכִינָתוֹ, וּלְדֶרֶךְ זֶה יְצַו ה׳ לְהָאָדָם לְבַל יִפְגֹּם גּוּפוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בִּשְׁנֵי מַעֲשִׂים הָרְשׁוּמִים שֶׁהֵם שֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ וּכְתֹבֶת קַעֲקַע.

מקור: ספריא · נחלת הכלל