וַיִּקְרָא י״ט · ט׳

וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃

במילים פשוטות

בשעת קציר השדה אסור לכלות את פאת השדה, ואת שיבולי הלקט הנושרות אין לאסוף. רש״י מבאר שיש להשאיר פאה בסוף השדה, ושהלקט הם שיבולים הנושרות בשעת הקצירה, אחת או שתיים, אך שלוש שיבולים כבר אינן בגדר לקט. אבן עזרא מקשר את המצווה לאמור לפניה על קרבן השלמים: כשם שנתת לה׳ את האימורים כן עליך לתת מקציר ארצך לעני ולגר לכבוד ה׳. אלה מן המתנות שהתורה מצווה להשאיר לעניים, והן מבטאות אחריות חברתית וחסד כלפי הזקוקים לכך. הפאה והלקט הם חלק ממערכת נתינה קבועה לנצרכים בשעת האסיף.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לא תכלה פאת שדך. שֶׁיַּנִּיחַ פֵּאָה בְסוֹף שָׂדֵהוּ (עי' ספרא):

ולקט קצירך. שִׁבֳּלִים הַנּוֹשְׁרִים בִּשְׁעַת קְצִירָה, אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל שָׁלוֹשׁ אֵינָן לֶקֶט (פאה פ"ו):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּבְמֶחְצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ לְמֶחְצָד וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וטעם ובקצרכם. אחר זבח שלמים כאשר נתת לשם האימורים כן תתנו מקציר ארצכם לכבוד השם לעני ולגר. ודקדוק בקצרכם זר והוא שם הפעל מן הקל:

פאת שדך. שיעזוב פאה בשדה:

ולקט. ידוע:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ובקצרכם כמו שאתם נותנים מזבח השלמים האמורים להקב״‎ה כך תתנו לעני ולגר מקציר ארצכם לכבוד הקב״‎ה.

בקצרכם פרט לשקצרו כנענים שאם קצרוהו כשהוא כנעני ונתגייר פטור מן הפאה.

את קציר ארצכם לרבות קטנית.

לא תכלה פאת שדך ר׳‎ שמעון אומר נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף יצא והרי זו פאה ובלבד שלא יפחות אחד מששים.

לקצר באחרונה, לרבות את התולש.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וּבְקֻצְרְכֶם וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן רַבִּים וְגָמַר אוֹמֶר בִּלְשׁוֹן יָחִיד לֹא תְכַלֶּה, נִתְכַּוֵּן לִשְׁלוֹל דַּעַת טוֹעִים אֲשֶׁר אוֹמְרִים כִּי כְּשֶׁאֵין דָּבָר מַסְפִּיק לָעֲנִיִּים אֵין לוֹ לִתֵּן, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (מלכים ב ד:מג) ״מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה״ וְגוֹ׳, לָזֶה צִוָּה ה׳ בִּלְשׁוֹן יָחִיד לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד לְבַד עָלָיו חוֹבַת פֵּאָה, הֲגַם כִּי פֵּאָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מוּעֶטֶת הִיא לְכָל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּכְמוֹ כֵן בְּמִצְווֹת לֶקֶט וּפֶרֶט וְעוֹלֵלוֹת אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד מִטַּעַם הַנִּזְכָּר.

וְטַעַם סְמִיכוּת מִצְוָה זוֹ לְעֹנֶשׁ כָּרֵת, אוּלַי שֶׁרָמַז שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם אִם הֵזִיד וְנִתְחַיֵּב כָּרֵת, מֵעַתָּה אֵין לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִכָּל אֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן לְפָנָיו בְּמַעֲשֶׂה הָרַע כִּי כְּבָר נִתְחַיֵּב כָּרֵת, לָזֶה אָמַר וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם פֵּרוּשׁ, כְּשֶׁגָּרַם עַד שֶׁנִּקְצַר קְצִיר אַרְצוֹ שֶׁהוּא כָּרֵת הָאָמוּר בְּסָמוּךְ, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר אוֹתָהּ בְּמַעֲשִׂים רָעִים אֲחֵרִים. וְהוֹדִיעַ בָּזֶה שֶׁלֹּא תִכָּרֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֶלָּא הֶעָנָף שֶׁבּוֹ רָמוּז מִצְוָה זוֹ, וַעֲדַיִן יֶשְׁנָהּ לִרְאוֹת אֲחֵרִים דְּבוּקִים בְּשָׁרְשָׁם, כִּי כָל נֶפֶשׁ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהּ שָׁרָשִׁים לְמַעְלָה כְּנֶגֶד כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה. וְאָמַר וְלֶקֶט קְצִירְךָ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ בֶּעָנָף הַחֵטְא עַצְמוֹ לֹא יוֹסִיף לַחֲטֹא, כִּי יֵשׁ לְךָ לָדַעַת מַאֲמַר הָרַב הָאֲרִ״י זַ״ל כִּי בְּטֶבַע הַקְּדֻשָּׁה לְהַשְׁאִיר בַּמָּקוֹם שֶׁתִּהְיֶה בּוֹ רֹשֶׁם. וְאִם כֵּן הֲגַם שֶׁנִּכְרַת עֲדַיִן יֵשׁ הִשָּׁאֲרוּת הַקָּצִיר שָׁם, וְהוּא שֶׁצִּוָּה עָלָיו וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט בְּרֹב פְּשָׁעִים, כִּי ה׳ חָפֵץ שֶׁבְּאֶמְצָעוּת הַלֶּקֶט הַהוּא יִתְעוֹרֵר וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי ה׳ וִירַחֲמֵהוּ, כִּי הֲלֹא תִּמְצָא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו.) שֶׁאֲפִלּוּ עָבַר אָדָם עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין תְּשׁוּבָה וְכוּ׳ מְכַפְּרִין, וּכְמַאֲמַר הַנָּבִיא (הושע י״ד:ב׳) ״שׁוּבָה וְגוֹ׳ עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, פֵּרוּשׁ, שֶׁהֲגַם שֶׁנִּכְרַת הַחוּט הַמְחַבֵּר עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא חֵלֶק קָטָן בְּקִרְבּוֹ, הַתְּשׁוּבָה מַגִּיעָתוֹ עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד:

מקור: ספריא · נחלת הכלל