וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃

וַאֲמָרִית לְכוֹן אַתּוּן תִּירְתוּן יָת אַרְעֲהוֹן וַאֲנָא אֶתְּנִנַהּ לְכוֹן לְמֵירַת יָתַהּ אַרְעָא עַבְדָא חַלָב וּדְבָשׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָא

וטעם ארץ זבת חלב. שאין כמוה:

אשר הבדלתי אתכם מן העמים. באלה החקים ועוד שתבדילו בין הבהמה:

אתם תירשו את אדמתם שאתם באים ויורשים אותם שאתם פתחתם תחילה וכן הוא אומר גן נעול אחותי כלה וגו'

ואני אתננה לכם שהרי היא אינה אלא חלקו של שם ואתם בניו של שם והם אינם אלא בניו של חם ומה טיבן בתוכה אלא שיהיו הם שומרי המקום עד שתבואו.

אני ה׳‎ אלקיכם ואינם צריכים לאחר.

וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה וְגוֹ׳ אֶרֶץ זָבַת וְגוֹ׳. קָשֶׁה, אַחַר שֶׁאָמַר ״לָרֶשֶׁת אוֹתָהּ״ מַה צָרִיךְ לוֹמַר ״וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה״? עוֹד, לָמָּה סָמַךְ שֶׁבַח הָאָרֶץ לְזִכְרוֹן הַיְּרֻשָּׁה? וְנִרְאֶה לִי שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא שֶׁמִּלְּבַד מַה שֶׁיִּירְשׁוּ, עוֹד יִתֵּן לָהֶם שֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ יוֹתֵר מֵהַשִּׁעוּר מַה שֶׁלְּפָנֶיהָ, גַּם שָׁלַל שֶׁלֹּא בִּזְמַן יְרֻשָּׁתָם אַחַר כָּךְ שֶׁהוּא זְמַן הַחֻרְבָּן שֶׁלֹּא תִּהְיֶה זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כְּמוֹ שֶׁסִּפְּרוּ מַכִּירֶיהָ בַּזְּמַן הַזֶּה בַּעֲווֹנֵינוּ.