וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃

הנפש הפונה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם, ה׳ ייתן בה את פניו ויכריתה מקרב עמה. אבן עזרא מבאר שטעם הפסוק הוא שכשם שה׳ מכרית את הנותן מזרעו למולך, בסתר או בגלוי אם לא המיתוהו עם הארץ, כן יכרית את הפונה אחרי האובות. הוא מציין בדקדוק שמצאנו לשון ״נפשים״ במקומות אחרים, ושהכינוי ״אותו״ מוסב על הנפש. הפסוק מלמד שהפנייה אל דרכי הכישוף והניבוי האסורים נחשבת כזנייה אחרי אמונה זרה ומרידה בה׳, ולכן דינה כרת. בכך מודגשת חומרת ההיזקקות לאובות ולידעונים, שהיא נטישה של הביטחון בה׳ לטובת אמונות הבל.