וַיִּקְרָא כ״ב · כ״ג

וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

שור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. רש״י מבאר ש״שרוע״ הוא אבר גדול מחברו, ״וקלוט״ הוא שפרסותיו קלוטות, ומסביר ש״נדבה תעשה אתו״ הוא לבדק הבית, ״ולנדר״ הוא למזבח, ״לא ירצה״ שאין ההקדש למזבח בא לרצות אלא הקדש שלם. אבן עזרא מבאר ש״שרוע״ כראשון, ו״קלוט״ הוא היפוכו מלשון עיר מקלט. הפסוק עוסק בבהמה בעלת פגם מסוים, שרוע או קלוט, וקובע שאפשר להקדישה לבדק הבית כנדבה אך לא להקריבה על המזבח. הבחנה זו מלמדת שיש דרגות של קדושה: בהמה שאינה ראויה למזבח מפני פגמה יכולה עדיין לשמש לבדק הבית. בכך מבחינה התורה בין הקדש המזבח, הדורש שלמות, לבין הקדש בדק הבית שאינו מחייב תמות מלאה.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

שרוע. אֵבֶר גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ:

וקלוט. פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת (בכורות מ'):

נדבה תעשה אתו. לְבֶדֶק הַבַּיִת:

ולנדר. לַמִּזְבֵּחַ:

לא ירצה. אֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ בָּא לְרַצּוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֶקְדֵּשׁ הַמִּזְבֵּחַ (תמורה ז'):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתוֹר וְאִמַר יַתִּיר וְחַסִיר נְדַבְתָּא תַּעְבֵּד יָתֵהּ וּלְנִדְרָא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

שרוע. כראשון: וקלוט הפכו והוא מגזרת עיר מקלט:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

וקלוט - פרסותיו קלוטות.

נדבה תעשה - לבדק הבית.

ולנדר - לקרבן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וקלוט מגזרת ערי מקלט.

נדבה תעשה אתו דאין זה מום מחמת חסרון אבר.

ולנדר לא ירצה שהרי כשנדר יודע דמשונה לא נדר. וי״‎מ אותו בתמיה וכי נדבה תעשה אותו הרי לנדר לא ירצה שהרי מום הוא.

מקור: ספריא · נחלת הכלל