וַיִּקְרָא כ״ב · כ״ה

וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכׇּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מׇשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ {ס}

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

מיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוהיכם מכל אלה, כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. רש״י מבאר ש״ומיד בן נכר״ עניינו שנוכרי הביא קרבן ביד כהן להקריבו, ואין להקריב לו בעל מום, אף שלקרבן בני נח לא נאסרו בעלי מום אלא מחוסרי אבר. אבן עזרא מבאר שאין לחשוב שהואיל והקרבן של בן נכר לא יחוש להקריבו בעל מום, ומבאר ש״משחתם״ מלשון השחתה. הפסוק אוסר לקבל מיד נוכרי בהמה בעלת מום לקרבן, כשם שנאסר לישראל. האיסור מלמד שדרישת השלמות בקרבן חלה גם על קרבנות המובאים על ידי נוכרים אל המקדש. בכך מדגישה התורה שקדושת המזבח אינה מתפשרת, וכל קרבן המובא עליו, מכל מקור שהוא, חייב להיות שלם וללא מום כדי להתקבל לרצון.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ומיד בן נכר. שֶׁהֵבִיא קָרְבָּן בְּיַד כֹּהֵן לְהַקְרִיבוֹ לַשָּׁמַיִם לא תקריבו לוֹ בַּעַל מוּם; וְאַעַ"פִּ שֶׁלֹּא נֶאֶסְרוּ בַעֲלֵי מוּמִים לְקָרְבַּן בְּנֵי נֹחַ אֶלָּא אִ"כֵּ מְחֻסְּרֵי אֵבֶר, זֹאת נוֹהֶגֶת בְּבָמָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת, אֲבָל עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַּמִּשְׁכָּן לֹא תַקְרִיבוּ, אֲבָל תְּמִימָה תְקַבְּלוּ מֵהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר לְמַעְלָה אִישׁ אִישׁ, לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל (חולין י"ג):

משחתם. חִבּוּלְהוֹן:

לא ירצו לכם. לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּמִן בַּר עַמְמִין לָא תְקַרְבוּן יָת קֻרְבַּן אֱלָהֲכוֹן מִכָּל אִלֵין אֲרֵי חִבּוּלְהוֹן בְּהוֹן מוּמָא בְהוֹן לָא לְרַעֲוָא יְהוֹן לְכוֹן

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ומיד בן נכר. שלא יחשוב בלבו הואיל והוא קרבן בן נכר לא אחוש להקריבו:

משחתם. המ״ם נוסף והתי״ו שרש מגזרת השחתה ומ״ם להיות להם משחתם שרש והתי״ו נוסף:

ירצו. מבנין נפעל ואחר שהזכיר לא ירצו הזכיר כי כל קרבן שיקרב קודם יום השמיני גם הוא לא ירצה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל