רש״י
רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11בכל טמא נפש. בְּמִי שֶׁנִּטְמָא בְמֵת:
בכל טמא נפש. בְּמִי שֶׁנִּטְמָא בְמֵת:
גְבַר גְבַר מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן וְהוּא סְגִיר אוֹ דָאִיב בְּקוּדְשַׁיָא לָא יֵיכוּל עַד דִי יִדְכֵּי וּדְיִקְרַב בְּכָל טְמֵא נַפְשָׁא אוֹ גְבַר דִי תִפּוֹק מִנֵהּ שִׁכְבַת זַרְעָא
עד אשר יטהר. ימי טהרתו:
והוא צרוע או זב לא זו אף זו קאמר לא מבעיא מצורע אלא אפי׳ זב אסור ולא מבעיא זב שטומאתו יוצאה מגופו אלא אפילו טמא מת אסור ולא מבעיא טמא מת שטמא טומאת ז׳ אלא אפילו בעל קרי שאינו טמא רק טומאת ערב אסור ולא מבעיא בעל קרי שהטומאה מגופו אלא אפילו טמא טומאת מגע אסור.
עד אשר יטהר מה טהרה האמורה למטה ביאת שמש אף כאן ביאת שמש.
מִזֶּרַע אַהֲרֹן. הֻצְרַךְ לְהַזְכִּירָם פַּעַם שְׁנִיָּה, לוֹמַר שֶׁהֵם דַּוְקָא הוּא שֶׁיֶּשְׁנָם בְּהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, אֲבָל קָדָשִׁים שֶׁאוֹכְלִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם (הַשְּׁלָמִים) [מַעֲשֵׂר שֵׁנִי] אֵין צְרִיכִים הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, כָּךְ דָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים.
וְאָמְרוֹ וְהוּא צָרוּעַ, דָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְזֶה לְשׁוֹנָם: אֵין לִי אֶלָּא זַרְעוֹ, עַצְמוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּא״ וְגוֹמֵר, עַד כָּאן. הִנֵּה בְּדִין זֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּפָסוּק (ויקרא כא:ז) ״אִישׁ מִזַּרְעֲךָ״, כִּי ה׳ יִשְׁמֹר, לְצַד שֶׁיֵּשׁ כָּאן גַּם כֵּן ״אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״, וְאַהֲרֹן מָצִינוּ שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מֵאִשְׁתּוֹ, וְאִם לֹא הָיָה אוֹמֵר ״וְהוּא״ הָיָה מָקוֹם לוֹמַר שֶׁאַהֲרֹן יֹאכַל הַקֳּדָשִׁים בְּטֻמְאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּא״. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְרַבָּה אַהֲרֹן נִתְרַבּוּ גַּם כֵּן בָּנָיו, וּמֵעַתָּה פָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁאָמַר ״אִישׁ מִזַּרְעֲךָ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם״ וְלֹא נִתְרַבָּה אַהֲרֹן, אֱמוֹר מֵעַתָּה שֶׁאֵינוֹ בִּכְלָל, וְהוּא מִטַּעַם שֶׁהוּא מֻבְטָח שֶׁיִּשְׁמְרֵהוּ ה׳ לוֹ וּלְבָנָיו שֶׁלֹּא יִפּוֹל בָּהֶם מוּם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי.