נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃

הנפש הנוגעת באחד מן הטמאים תטמא עד הערב, ולא תאכל מן הקודשים כי אם רחץ בשרו במים. רש״י מבאר ש״נפש אשר תגע בו״ עניינו באחד מן הטמאים הללו שנמנו קודם. חזקוני מבאר ש״כי אם רחץ בשרו במים״ בא ללמד שאין מרחיצים אבר אבר אלא כל הגוף כאחד, ולומדים זאת מן ״ובא השמש וטהר״, שכשם שביאת השמש כולה כאחת אף הרחיצה כולה כאחת. הפסוק קובע שהנוגע בטמא נטמא עד הערב, ואינו חוזר לאכול בקודשים אלא לאחר טבילה. הרחיצה במים היא תנאי לטהרה, ולפי חזקוני יש לטבול את כל הגוף כאחד. בכך מלמדת התורה על תהליך הטהרה הנדרש כדי לחזור ולאכול מן הקודשים לאחר מגע בטומאה.