רש״י
רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11אך. כָּל אַכִין וְרַקִּין שֶׁבַּתּוֹרָה מִעוּטִים - מְכַפֵּר הוּא לַשָּׁבִים וְאֵינוֹ מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵינָם שָׁבִים (ספרא):
התחילו ללמודאך. כָּל אַכִין וְרַקִּין שֶׁבַּתּוֹרָה מִעוּטִים - מְכַפֵּר הוּא לַשָּׁבִים וְאֵינוֹ מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵינָם שָׁבִים (ספרא):
בְּרַם בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ
וטעם אך בעשור. בעבור שיום מקרא קדש יום שמחה וכן כתוב בספר עזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים:
ועניתם. פירשתיו:
אך בעשור וגו' - בשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרה מלאכת עבודה, אבל יוה"כ שהוא יום עינוי כל מלאכה אסורה כשבת.
והקרבתם אשה - כדכתיב באחרי מות ובפינחס.
אך בעשור לחדש אך לשון מיעוט, כל המועדים נקראים מקראי קדש במאכל ובמשתה וכסות ותענוג רק זה נקרא מקרא קדש בענוי נפש, ועניתם את נפשתיכם לפי שבלוחות הראשונות כתיב ויראו את האלוקים ויאכלו וישתו ומרוב אכילה ושתיה השתחוו לעגל ולפיכך צוה הקדוש ב״ה להתענות ביום שנתנו בו לוחות אחרונות דהיינו ביום הכפורים.
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ וְגוֹ׳ יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא. כָּל אַכִּין וְרַקִּין מִעוּטִין הֵמָּה, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר לְמַטָּה ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ח:): וְכִי בַּתְּשִׁיעִי מִתְעַנִּין, וַהֲלֹא בָּעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִטְעֶה לוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁגַּם יוֹם תְּשִׁיעִי חָשׁוּב כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה בּוֹ, שֶׁמָּא גַּם הוּא מְכַפֵּר כְּמוֹ יוֹם הָעֲשִׂירִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״ וְגוֹ׳, לוֹמַר לְךָ שֶׁעֲשִׂירִי לְבַד מְכַפֵּר וְלֹא תְּשִׁיעִי. וְזֶה יוֹתֵר מְחֻוָּר מִן מָה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁפֵּרֵשׁ מְכַפֵּר הוּא לַשָּׁבִים וְאֵינוֹ מְכַפֵּר לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (עיין שבועות יג.), וּמִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ לְפָרֵשׁ מַאי מַשְׁמַע שֶׁלְּשׁוֹן ״אַךְ״ לְמַעֵט הַבִּלְתִּי שָׁבִים, שֶׁהֲרֵי לְשׁוֹן ״אַךְ״ קָאֵי עַל יוֹם הֶעָשׂוֹר, וּמַשְׁמָעוּתוֹ לְמַעֵט הַיָּמִים הַקּוֹדְמִים. וּלְיַשֵּׁב פֵּרוּשׁ רַשִׁ״י אוֹמֵר אֲנִי שֶׁמִּדְּקָאָמַר ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״, וּבָא לְמַעֵט הַיָּמִים הַקּוֹדְמִים, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁגַּם הַיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי יוֹם כִּפּוּר נִקְרְאוּ יְמֵי תְּשׁוּבָה, דְּאִם לֹא כֵן מֵהֵיכֵי תֵּיתֵי שֶׁיְּכַפְּרוּ הַיָּמִים הַקּוֹדְמִים עַד שֶׁהֻצְרַךְ לְמַעֲטָם, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁגַּם עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים הַקּוֹדְמִים הֵם עֲשֶׂרֶת יְמֵי הַתְּשׁוּבָה, וְסָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁיְּמֵי הַתְּשׁוּבָה מְכַפְּרִין מִיָּד עַל כָּל עֲבֵרוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן שֶׁיֵּשׁ לְךָ עֲבֵרוֹת שֶׁתְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם כִּפּוּר מְכַפֵּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל): ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (ויק״ר ל ז): בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְוַתֵּר שְׁלִישׁ, וּבַעֲשֶׂרֶת יְמֵי הַתְּשׁוּבָה גַּם כֵּן שְׁלִישׁ, אֲבָל בְּיוֹם כִּפּוּר מְוַתֵּר הַכֹּל, לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״, וּמִכְּלָל זֶה אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵין יוֹם כִּפּוּר מְכַפֵּר כִּי אִם לַשָּׁבִים, דְּאִם לֹא כֵן מֵהֵיכָא תֵּיתֵי שֶׁיְּכַפְּרוּ עַד שֶׁהֻצְרַךְ לְמַעֲטָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּתּוֹרָה מְפֹרָשׁ שֶׁהַיָּמִים הַקּוֹדְמִים הֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא כְּמוֹ הַתְרָאָה שֶׁיָּשׁוּבוּ בַּיָּמִים שֶׁבֵּינְתַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (עמוס ג ו): ״אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ״.
יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, בְּלֹא אֶמְצָעוּת קְרִיאָתָם אוֹתוֹ קֹדֶשׁ, וּבְלֹא עִנּוּי שֶׁמִּתְעַנִּים בּוֹ, הוּא יוֹם כִּפּוּר מִצַּד עַצְמוֹ. וּמֵעַתָּה יֵשׁ שָׂכָר לְמִצְוַת קְרִיאַת קֹדֶשׁ וְעִנּוּי בּוֹ, מִלְּבַד רֶוַח הַכַּפָּרָה.