אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאׇסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃

אך בחמשה עשר יום, תחגו. קָרְבַּן שְׁלָמִים לַחֲגִיגָה, יָכוֹל תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, תַּ"לֹ אַךְ, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה:

באספכם את תבואת הארץ. שֶׁיְּהֵא חֹדֶשׁ שְׁבִיעִי זֶה בָּא בִּזְמַן אֲסִיפָה, מִכָּאן שֶׁנִּצְטַוּוּ לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים, שֶׁאִם אֵין הָעִבּוּר, פְּעָמִים שֶׁהוּא בְאֶמְצַע הַקַּיִץ אוֹ הַחֹרֶף:

תחגו. שַׁלְמֵי חֲגִיגָה:

שבעת ימים. אִם לֹא הֵבִיא בָזֶה, יָבִיא בָזֶה, יָכוֹל יְהֵא מְבִיאָן כָּל שִׁבְעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר וחגתם אתו - יוֹם אֶחָד בְּמַשְׁמָע וְלֹא יוֹתֵר, וְלָמָּה נֶאֱמַר שִׁבְעָה? לְתַשְׁלוּמִין (חגיגה ט'):

בְּרַם בְּחַמְשָׁא עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּמִכְנְשֵׁיכוֹן יָת עֲלַלַת אַרְעָא תְּחַגוּן יָת חַגָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא קַדְמָאָה נְיָחָא וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה נְיָחָא

וטעם אך. בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת ענוי הנפש אסר להתענות בחג הסכות כי בו כתובות ושמחת ושמחתם והיית אך שמח:

באספכם את תבואת הארץ. שדות וכרמים:

תחגו. מפעלי הכפל וטעם על הזבחים:

ביום הראשון שבתון. שם ויחסר יהיה לכם ואילו הי׳‎ שם התאר היה ה״א תחת בי״ת:

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי - אף על פי שראש השנה ויום הכפורים באים לזכרון [ו]לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה.

אך בחמשה עשר יום אך זה מעוט הוא, ומה מיעוט מיעט פסח שאינו חייב לעמוד בו בירושלים רק יום אחד מפני טירוד קציר שעורים וכן בעצרת מפני טרוד קציר חטים כדי שילקט תבואתו שלא תתקלקל אבל בחג הסוכות שהכל כנוס לתוך הבית חייב הוא לשמוח שמנה ימים.

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם וְגוֹ׳. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י, יָכוֹל תִּדְחֶה הַחֲגִיגָה אֶת הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״. וְקָשֶׁה, שַׁבָּת מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ. וְנִרְאֶה שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, ״אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בְּאׇסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ״, הַיְנוּ בְּיוֹם שֶׁמֻּתָּר לֶאֱסוֹף הַתְּבוּאָה מִן הַשָּׂדֶה לְכָל הַפָּחוֹת לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁאֵינוֹ חָל בְּשַׁבָּת, בְּאוֹתוֹ יוֹם תָּחֹגּוּ הַחֲגִיגָה, אֲבָל לֹא בְּיוֹם שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם אֲסִיפָה מִן הַשָּׂדֶה בְּשׁוּם צַד, אַף אִם אֵין לוֹ מָה לֶאֱכוֹל, וְהַיְנוּ בְּשַׁבָּת. וְאִלּוּ לֹא נֶאֱמַר ״אַךְ״ הָיִיתִי אוֹמֵר ״בְּאׇסְפְּכֶם״ הַיְנוּ בִּזְמַן אֲסִיפָה קָאָמַר וְלֹא בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲסִיפָה.