וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהֹוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃

בחמישה עשר בניסן חל חג המצות: ״שבעת ימים מצות תאכלו״. חזקוני מבאר שהמצה הנאכלת כל שבעת הימים היא זו שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ומכאן שיצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינם נאכלים כל שבעה. תרגום אונקלוס מתרגם ״חג המצות״ - חגא דפטיריא. כך קובעת התורה את חג המצות הנמשך שבעה ימים, שבהם אוכלים מצה ונמנעים מחמץ. ההבחנה שמביא חזקוני בין סוגי המצה מלמדת על הדיוק בהלכות החג. חג המצות סמוך לפסח ומהווה המשך שלו, ושניהם יחד מציינים את יציאת ישראל ממצרים ואת החירות, כאשר אכילת המצה מזכירה את החיפזון שבו יצאו אבותינו.