וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃

ויצא בן אשה ישראלית. מֵהֵיכָן יָצָא? רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר מֵעוֹלָמוֹ יָצָא, רַבִּי בְּרֶכְיָה אוֹמֵר מִפָּרָשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה יָצָא, לִגְלֵג וְאָמַר "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ" דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לֶאֱכֹל פַּת חַמָּה בְכָל יוֹם, שֶׁמָּא פַּת צוֹנֶנֶת שֶׁל תִּשְׁעָה יָמִים, בִּתְמִיהָ? וּמַתְנִיתָא אֲמַרָה מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יָצָא, מְחֻיָּב, בָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְתוֹךְ מַחֲנֵה דָן, אָמְרוּ לוֹ מַה טִּיבְךָ לְכָאן? אָמַר לָהֶם מִבְּנֵי דָּן אֲנִי, אָמְרוּ לוֹ "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" כְּתִיב (במדבר ב'), נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְיָצָא מְחֻיָּב, עָמַד וְגִדֵּף (ספרא, ויקרא ל"ב):

בן איש מצרי. הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהָרַג מֹשֶׁה (שם):

בתוך בני ישראל. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַיֵּר (ספרא):

וינצו במחנה. עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה:

ואיש הישראלי. זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ שֶׁמִּחָה בוֹ מִטַּע אָהֳלוֹ:

וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְבַר מִצְרָאָה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְצוֹ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל

ויצא בן אשה ישראלית. מאהלו כמו יצאו נצבים פתח אהליהם:

בן איש מצרי. מתיהד:

ואיש הישראלי. כמו לאיש העשיר את יום השביעי ולא נדע למה נסמכה זאת הפרשה אולי דבר המקלל דברים אשר לא כן בעבור הלחם והשמן והקרבנות:

ויצא בן אשה לפי הפשט לשון יציאה שייך גבי ריב כדכתיב יצאו נצבים, אל תצא לריב מהר. כאן פירש״‎י אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב. ואם תאמר למה יצא מחויב הרי מקושש בשנה ראשונה היה כדאמר בעלמא אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם שמרו הראשונה ובשניה בא זה וחללה, וכן פרש״‎י בפרשת שלח ואף מקלל זה באותו פרק היה כמו שפרש״‎י לאלתר, א״‎כ למה יצא זה מחויב הרי לא נאמרה פרשת דגלים עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר אלא יש לומר אף על פי כן משבאו למדבר סיני חונים היו כסדר שמסר להם יעקב אבינו כמו שפירש רש״‎י בפרשת ויחי ובפרשת במדבר ולפי מנהג הסדר יצא מחויב.

והוא בן איש מצרי אעפ״‎י שלא היה ממזר בתוך אותו זמן, הוא היה כממזר.

בתוך בני ישראל פרש״‎י מלמד שנתגייר, וא״‎ת הרי לעיל בפרשת שמות פרש״‎י וירא כי אין איש עתיד להתגייר ממנו י״‎ל כשהרגו משה למצרי שלומית היתה מעוברת ממנו ומשה ראה ברוח הקודש שלא יצאו ממנו מכאן ואילך שיתגיירו והרגו ועוד לא מצינו על המקלל ללמוד עליו שום זכות. מלמד שנתגייר, וא״‎ת אמאי צריך גירות הא קים לן עבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד כשר. אלא י״‎ל דאמרינן הולד כשר הני מילי לאחר מתן תורה והוה ליה היחס הולך אחר האם והיא ישראלית אבל הכא המצרי בא עליה קודם מתן תורה שהיא היתה בת נח ואין הולד כשר והוה ליה היחס אחר האב והוה מצרי לכך הוצרך גרות. ד״‎א בתוך בני ישראל לפי הפשט היה נמשך אחר אביו המצרי משעת השעבוד עד אחר מתן תורה ואחר כך נתגייר ובא לו אצל משפחת אמו.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְגוֹ׳. לֹא פֵּרֵט הַכָּתוּב שֵׁם שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, לְהוֹרוֹת שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם פְּגוּמִים, כִּי כָל הַיּוֹצֵא לָרִיב מַהֵר וַדַּאי הוּא פָּגוּם וְאֵינוֹ מִן הָאֲנָשִׁים הַנּוֹדָעִים בִּשְׁמָם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה, אֶלָּא מִן הַפְּחוּתִים אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם, וְלֹא הָיָה בָּהֶם כִּי אִם שֵׁם הַיִּחוּס שֶׁל אֲבוֹתָם, שֶׁזֶּה הָיָה בֶּן יִשְׂרְאֵלִית וְזֶה אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר: ״וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה״, כִּי שְׁנֵיהֶם הָיוּ בַּעֲלֵי מַצָּה וּמְרִיבָה, וְנִתְגַּלְגֵּל חוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב, כִּי עַל יְדֵי שֶׁזֶּה הַיִּשְׂרְאֵלִי נִכְנַס עִמּוֹ בִּמְרִיבָה, גָּרַם לוֹ לְגַדֵּף הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד. וּקְצָת רְאָיָה לָזֶה מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ יְקַלֵּל אֱלֹהָיו״ וְגוֹ׳, וְאֵיךְ הִכְנִיס בְּדִבּוּר זֶה מַאֲמַר ״וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם״, וְכֵן פָּסוּק ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ״ וְגוֹ׳. וְעוֹד שֶׁפָּסוּק זֶה כֻּלּוֹ מְיֻתָּר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר אַחַר כָּךְ בְּפֵרוּשׁ: ״שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר״ וְגוֹ׳.

אֶלָּא שֶׁכָּל זֶה מְדַבֵּר בִּגְנוּת הַמַּצָּה וְהַמְּרִיבָה, שֶׁאֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְעַל יְדֵי הַמְּרִיבָה יָבֹא שֶׁיַּכֶּה נֶפֶשׁ אָדָם אוֹ בְּהֵמָה וְיַזִּיקוֹ אוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, וּלְפִי שֶׁאָמְרוּ רז״ל (קידושין ע) כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ״, לְהַטִּיל מוּם בִּקְדוֹשִׁים, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו דַּהֲוֵי מַעֲשֶׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לוֹ, כִּי יֹאמְרוּ לוֹ שֶׁפּוֹסְלוֹ בְּמוּמוֹ, וּלְמַטָּה מְדַבֵּר בְּמוּם מַמָּשׁ עַל כֵּן אָמַר ״כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ״. וְכֵן זֶה בֶּן יִשְׂרְאֵלִית, וְזֶה אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, כִּי כָל אֶחָד פָּסַל חֲבֵרוֹ בְּמוּם, כִּי שְׁנֵיהֶם לֹא הָיוּ אַנְשֵׁי שֵׁם וְלֹא נוֹדְעוּ כִּי אִם מִצַּד אֲבוֹתָם.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וַיֵּצֵא בֶן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי״, הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהָרַג מֹשֶׁה בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ, וְעַל כֵּן כָּל הַיָּמִים הָיָה מְגַדֵּף בְּתוֹךְ לִבּוֹ וְלֹא נוֹדַע בַּחוּץ הַדָּבָר, וְכָל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ בְּגָלוּי (אבות ד ה). עַל כֵּן סִבֵּב הַשֵּׁם שֶׁיֵּצֵא מֵאָהֳלוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁתִּגָּלֶה רָעָתוֹ בַּקָּהָל, כִּי כָּךְ הַמִּדָּה בְּחִלּוּל הַשֵּׁם. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלְּכָךְ נֶאֱמַר ״וַיֵּצֵא״, כִּי בְּמֹשֶׁה נֶאֱמַר ״וַיֵּצֵא מֹשֶׁה אֶל אֶחָיו״ (שמות ב יא), גַּם אֲנִי אֵצֵא לְגַדֵּף. בְּמֹשֶׁה נֶאֱמַר (שם ב יב) ״וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ״ וְעָשָׂה בְּצִנְעָה, אֲנִי אֵצֵא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת בָּרַבִּים.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה וְגוֹ׳. אָמַר וַיֵּצֵא עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא) בְּפָסוּק ״וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה״ שֶׁיָּצָא בְּלֹא כַּוָּנַת הַפּוֹעֵל, כְּמוֹ כֵן כָּאן לֹא שֶׁנִּתְכַּוְּנָה הָאִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית לְמַעֲשֵׂה הַכִּעוּר אֶלָּא בְּלֹא מִתְכַּוֵּן לִדְבַר אִסּוּר יָצָא הַנֶּגַע, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה א:כח) שֶׁהֶעֱמִיד הַמִּצְרִי הַבַּעַל לַעֲבוֹדָתוֹ וְחָזַר לַבַּיִת וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְהָאִשָּׁה חָשְׁבָה כִּי בַּעְלָהּ הָיָה וְיָצָא נֶגַע זֶה. וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁהַכָּתוּב מַשְׁוֶה זִכְרוֹן הָאִשָּׁה לְזִכְרוֹן הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, דִּכְתִיב הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי כִּי נְקִיָּה הָאִשָּׁה מֵעָוֹן וְשָׁוָה לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הַמֻּזְכָּר לְפָנֵינוּ שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי. וְאָמְרוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה בְּתוֹכָם מַמְזֵר כַּיּוֹצֵא בּוֹ.

עוֹד יִרְצֶה, שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ מוֹשָׁב בְּתוֹכָם, שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהָיָה רוֹצֶה לָטַעַת אָהֳלוֹ הָיָה אוֹמֵר לוֹ ״אֵינְךָ מִשֶּׁלָּנוּ״, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים) אָמְרוּ שֶׁבָּא לוֹמַר הַכָּתוּב שֶׁנִּתְגַּיֵּר, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.

וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. טַעַם שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שְׁמוֹ, אוּלַי שֶׁלֹּא רָצָה לְהַזְכִּירוֹ מִשּׁוּם שֶׁעַל יָדוֹ הָיָה הַדָּבָר שֶׁנָּקַב בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם, וּמְגַלְגְּלִין וְכוּ׳, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְגַנּוֹת אָדָם, וּמַה גַּם בַּתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁאָר הָרוֹשֶׁם לְעוֹלָם וָעֶד.

עוֹד נִתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לוֹמַר, שֶׁמְּרִיבָה אֲשֶׁר נָצוּ עָלֶיהָ הִיא עַל הַהֶפְרֵשׁ הַנִּרְשָׁם, שֶׁזֶּה הוּא בֶּן יִשְׂרְאֵלִית וְזֶה בֶּן יִשְׂרְאֵלִי, וְכָאן כָּלַל כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה לב:ג) לְמַאן דְּאָמַר עַל דְּבַר יוֹחֲסִין וּלְמַאן דְּאָמַר וְכוּ׳, וְלֹא חָשׁ הַכָּתוּב לְהַאֲרִיךְ לָשׁוֹן וְלוֹמַר גַּם כֵּן שְׁמוֹ כִּי אֵין צֹרֶךְ בַּדָּבָר.