וַיִּקְרָא כ״ד · ט״ז

וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהֹוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כׇּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנׇקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃

במילים פשוטות

מי שנוקב ומפרש את שם ה׳ המיוחד ומקללו - מות יומת בסקילה בידי כל העדה, בין גר בין אזרח. רש״י מבאר שאין המקלל חייב מיתה עד שיפרש את השם המפורש עצמו, ואילו המקלל בכינוי אינו חייב מיתה זו, ומוסיף ש״ונקב״ הוא לשון קללה כמו ״מה אקוב״. אבן עזרא מרחיב ומבחין: המילה ״אלהים״ יכולה להיות שם תואר המשמש גם למלאכים ולדיינים, ואי אפשר לדעת את כוונת הלב, ולכן החיוב החמור חל דווקא כאשר מפרש את השם הנכבד המיוחד שאין בו שיתוף עם דבר אחר.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ונקב שם. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם, וְלֹא הַמְקַלֵּל בְּכִנוּי (סנהדרין נ"ו):

ונקב. לְשׁוֹן קְלָלָה כְּמוֹ (במדבר כ"ג) "מָה אֶקֹּב" (סנהדרין נ"ו):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְדִי פָרֵשׁ שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל מִרְגַם יִרְגְמוּן בֵּהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ שְׁמָא יִתְקְטֵל

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

כל העדה. הם גדולי הארץ שהם גדולי ישראל ויש אומרים כי יקלל אלהיו בסתר והנכון שמלת אלהים שם התאר והמלאכים יקראו אלהים וכן הדיינים ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התאר ולא יתערב עם שם כי הוא לבדו והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי ולמען כבוד השם לא נזכר. ואמר כגר כאזרח. יומת. ויתכן שהכו אלה הנצים זה את זה על כן נכתבה זאת הפרשה וכבר הזכירה רק הוסיף כגר כאזרח יהיה והחל כי יכה כל נפש אדם בזדון ולא במלחמה מגר או אזרח:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

מות יומת - לפי פשוטו יש לפרש כן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

כגר כאזרח לפי שזה גר היה ועל ידו נאמרה פרשה זו הקדימו תחלה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל