וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃

בשנה השביעית תהיה לארץ ״שבת שבתון״ - שביתה גמורה לה׳, ואסור לזרוע את השדה או לזמור את הכרם. רש״י מבאר ש״יהיה לארץ״ מכוון לשדות ולכרמים, וש״לא תזמר״ פירושו שאין קוצצים את זמורות הגפן, כתרגומו ״לא תכסח״, ומביא לכך דמיון מלשונות דומים בכתובים. אבן עזרא מפנה לביאורו הקודם על ״שבת שבתון״. הפסוק מדגיש שהשמיטה אינה רק הימנעות מזריעה, אלא איסור מקיף על עבודות הקרקע העיקריות - זריעה בשדה וזמירה בכרם - כדי שהארץ תנוח באופן מלא בשנה השביעית.