וַיִּקְרָא ו׳ · ט״ו

וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חׇק־עוֹלָ֕ם לַיהֹוָ֖ה כָּלִ֥יל תׇּקְטָֽר׃

במילים פשוטות

הפסוק קובע שהכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חוק עולם לה׳ כליל תוקטר. רש״י מבאר ש״המשיח תחתיו מבניו״ פירושו המשיח מבניו תחתיו, כלומר הכהן הגדול הבא במקומו. ״כליל תקטר״ - אינה נקמצת להיות שייריה נאכלים אלא כולה כליל, וכן כל מנחת כהן של נדבה כליל תהיה. אבן עזרא מבאר ש״כליל״ הוא כמו כלה, ״כליל תהיה לה׳״. הפסוק מלמד שמנחת הכהן הגדול נמשכת ונעשית בידי כל כהן גדול הבא במקום קודמו, ושהיא נשרפת כולה על המזבח ואין ממנה חלק לכהנים. בכך נבדלת מנחת הכהן ממנחת ישראל, שכן אין הכהן אוכל ממנחת עצמו, אלא היא עולה כולה לגבוה כדין מנחת כהנים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

המשיח תחתיו מבניו. הַמָּשִׁיחַ מִבָּנָיו תַּחְתָּיו:

כליל תקטר. אֵין נִקְמֶצֶת לִהְיוֹת שְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין אֶלָּא כֻּלָּהּ כָּלִיל, וְכֵן כָּל מִנְחַת כֹּהֵן שֶׁל נְדָבָה כָּלִיל תִּהְיֶה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְכַהֲנָא דִמְרַבָּא תְחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי יַעְבֵּד יָתַהּ קְיָם עָלָם קֳדָם יְיָ גְמִיר תִּתַּסָק

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

כליל. כמו כלה כליל תהיה לשם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְהַכֹּהֵן וְגוֹ׳. תַּחְתָּיו מִבָּנָיו - בְּפֶרֶק הַתְּכֵלֶת (מנחות נא.) דָּרְשׁוּ שֶׁבָּא לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וַעֲדַיִן לֹא מִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו שֶׁבְּנוֹ שֶׁל מֵת יְבִיאֶנָּה בִּמְקוֹמוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו. וְדָרְשׁוּ מ״ם שֶׁל מִבָּנָיו לִדְרָשָׁא אַחֶרֶת, דְּתַנְיָא שָׁם: ״בָּנָיו״ - אֵלּוּ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״ - הֲרֵי כֹּהֵן גָּדוֹל אָמוּר, מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״בָּנָיו״? בְּהֶדְיוֹטִים. וּמַסִּיק שָׁם בַּגְּמָרָא דְּמֵאָמְרוֹ ״מִבָּנָיו״ דּוֹרֵשׁ כֵּן.

וּבְהוֹרָיוֹת פֶּרֶק ג׳ (הוריות יא.) אָמְרוּ עוֹד: כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל טָעוּן מְשִׁיחָה מְנָלַן? דִּכְתִיב ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״, נֵימָא קְרָא ״וְהַכֹּהֵן מִתַּחְתָּיו מִבָּנָיו״, מַאי ״הַמָּשִׁיחַ״ וְכוּ׳, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה, וַהֲלֹא צָרִיךְ לוֹמַר ״הַמָּשִׁיחַ״ לְלַמֵּד עַל בָּנָיו הָאֲמוּרִים בַּתְּחִלָּה שֶׁהֵם הֶדְיוֹטוֹת כְּמַאֲמַר הַתַּנָּא בְּפֶרֶק הַתְּכֵלֶת. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁלְּלַמֵּד עַל בָּנָיו הָאֲמוּרִים בַּתְּחִלָּה שֶׁהֵם הֶדְיוֹטוֹת שַׁפִּיר נִשְׁמַע, הֲגַם שֶׁלֹּא הָיָה אוֹמֵר ״הַמָּשִׁיחַ״, כִּי שְׁנֵי כְּתוּבִים בְּכֹהֵן אֶחָד לָמָּה לִי? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁ״בָּנָיו״ דְּרֵישָׁא בְּהֶדְיוֹטִים, ״בָּנָיו״ דְּסֵיפָא בִּגְדוֹלִים, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״הַמָּשִׁיחַ״ אֶלָּא לִדְרָשָׁא לִמְשׁוֹחַ כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל.

וַעֲדַיִן קָשֶׁה בַּכָּתוּב לָמָּה אָמַר תַּחְתָּיו מִבָּנָיו שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״מִבָּנָיו תַּחְתָּיו״. וְאוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן לְהַסְמִיךְ בָּנָיו לְ״יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ״ לְכַוֵּן דְּרָשַׁת פֶּרֶק הַתְּכֵלֶת (מנחות כז:) שֶׁאִם מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל וַעֲדַיִן לֹא מִנּוּ אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ - בְּנוֹ יָבִיא בִּמְקוֹמוֹ. וְזֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב: ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו יַעֲשֶׂה״, וְאִם עֲדַיִן לֹא נִתְמַנָּה - מִבָּנָיו שֶׁל מֵת יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ. וְאִם הָיָה אוֹמֵר הַכָּתוּב ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִבָּנָיו תַּחְתָּיו״, אָז תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה שֶׁאֵין חִיּוּב עַל בְּנוֹ לְהָבִיא אֶלָּא אִם יִהְיֶה תַּחְתָּיו, שֶׁכֵּן מַשְׁמַע דַּוְקָא תַּחְתָּיו, פֵּרוּשׁ שֶׁנִּתְמַנָּה אוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לַעֲמֹד תַּחְתָּיו. וּמֵאָמְרוֹ ״מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה״ מַשְׁמַע כָּל יוֹרֵשׁ יָבִיא. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁחוֹלֵק וְסוֹבֵר שֶׁאִם לֹא מִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו בָּאָה מִשֶּׁל צִבּוּר, אָמַר ״תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״ לִסְמֹךְ ״מִבָּנָיו״ לְ״יַעֲשֶׂה״, לוֹמַר כִּי אֵין רָאוּי לְשׁוּם אָדָם אַחֵר לִכָּנֵס תַּחַת הַכֹּהֵן זוּלַת בְּנוֹ. אַחַר שֶׁפֵּרַשְׁתִּי זֶה מָצָאתִי שֶׁכֵּן דְּרָשׁוּהָ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים לְמֵבִין מַשְׁמָעוּת הַבָּרַיְתוֹת עַל נָכוֹן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל