וְכׇל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכׇל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ {פ}

הכתוב מבחין בין מנחה הבלולה בשמן למנחה חרבה, כלומר בלא שמן, וקובע שהמנחות החרבות מתחלקות לכל בני אהרן בשווה, איש כאחיו. רש״י מבאר ש״בלולה בשמן״ היא מנחת נדבה שאדם מביא מרצונו, ואילו ״חרבה״ היא מנחת חוטא ומנחת קנאות של סוטה, שאין נותנים בהן שמן. אבן עזרא מסכים ומפרש שהמנחה החרבה היא כמנחת חוטא, שהכתוב קראה במקום אחר מנחת ״היורד״ מנכסיו, וכן מנחת הקנאות. הפסוק חותם את דיני חלוקת המנחות בין הכהנים.