וַיִּקְרָא ז׳ · כ׳

וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃

במילים פשוטות

אדם טמא שאכל מבשר השלמים בעודו בטומאתו, נענש בכרת ונכרת מעמו. רש״י מדייק שהכתוב מדבר בטומאת הגוף, כלומר באדם שגופו טמא ואכל קודש, אך אדם טהור שאכל בשר טמא אינו בכרת אלא באזהרה בלבד. אבן עזרא מבאר שטומאת האדם עצמו יכולה לבוא מכמה סיבות: מחמת עצמו כזב ומצורע, מחמת מקרה לילה, או מחמת מגע בטומאה שמחוצה לו כטומאת מת. הפסוק מזהיר בחומרה על אכילת קודש בטומאה, וקובע לה עונש כרת, כדי לשמור על קדושת בשר הקרבן.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

וטמאתו עליו. בְּטֻמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֲבָל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא אַזְהָרַת והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'; וְאַזְהָרַת טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר אֵינָהּ מְפֹרֶשֶׁת בַּתּוֹרָה, אֶלָּא חֲכָמִים לְמָדוּהָ בִּגְזֵרָה שָׁוָה; שָׁלוֹשׁ כָּרֵתוֹת אֲמוּרוֹת בְּאוֹכְלֵי קָדָשִׁים בְּטֻמְאַת הַגּוּף, וּדְרָשׁוּם רַבּוֹתֵינוּ בִּשְׁבוּעוֹת אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְלַמֵּד עַל קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וֶאֱנַשׁ דִי תֵכוּל בִּסְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי קֳדָם יְיָ וְסוֹבְתֵהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וטעם וטומאתו. להיותו טמא מעצמו כזב ומצורע גם בעבור מקרה לילה כי כן כתוב כי אמר מקרה הוא או שיהיה טמא בעבור אחר כטומאת אדם מת או חי והוא זב ומצורע או בבהמה טמאה שאינה נאכלת ושקץ טמא מהעוף והשרץ. ופעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה ואען ואומר אמת כי האליה תקרא חלב כי כן כתוב חלבו האליה תמימה רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב אז ענה הלא כל חלב אסור מן התורה כי כן כתוב כל חלב וכל דם לא תאכלו ובתחלה כתוב חקת עולם לדורותיכם גם אני עניתיו כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים ואין מלת חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ראיה גמורה כי הנה כתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם ושם כתוב חקת עולם ואם כן לא נאכל לחם בגלות כי לא הקרבנו קרבן העומר וגם הוא השיב כל חלב שור וכשב וען לא תאכלו גם אני השיבותי כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים והעד כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים והכלל בשר חול על כן הזכיר בפרשה הזאת וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות והאסור הוא הבשר ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח שמא יחשוב אדם שהוא מותר על כן הזהיר ואכול לא תאכלוהו ובעבור זה לא הזכיר הדם ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש וכן כל דם הוסיף לעוף על כן חלב העוף מותר והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה שהוא חול שיאכלנו כלו ולא הוציא רק את דמו לבדו בשלשה מקומות ואין זכר לחלב כלל אז פקח הצדוקי עיניו ופצה בשפתיו שבועה שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות רק ישען על העתקת הפירושים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וטמאתו עליו פרש״‎י ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה אלא חכמים למדוה בג״‎ש. ג׳‎ כריתות וכו׳‎ כדתניא בפרק קמא דשבועות אמר רבי אבהו שלש כריתות בשלמים למה פרש״‎י שלש כריתות באדם טמא האוכל קדשים. אחת בפרשת אמור, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה וגו׳‎ ואמרינן במסכת זבחים פ״‎ד דהאי יקרב אכילה היא והאי דנקט לשון הקרבה דמיירי בראוי ליקרב כגון שטמא זה אכל קדשים שקדשו בכלי שרת. ושתים מן הכריתות, כאן בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וגו'. וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה וגו'. אחת לכלל, ההיא דאל הקדשים שבפר׳‎ אמור לפי שכלל כל הקדשים. ואחת לפרט, אחת מן השתים אחרות שבכאן בפרשת צו ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו׳‎ כיצד בפרשת אמור כתיב והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים והלא מהאי קרא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו שלמים בקרא דפרשת צו דוהנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים להקיש שאר קדשים אליהם לומר מה שלמים שהם מיוחדים שהם קדשי מזבח וחייבים עליהם כרת משום טומאה אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהן כרת משום טומאה. וא״‎ת למה אין אלו הפסוקים נדונין בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ותשמע מיניה שלמים אין, שאר קדשים לא ואע״‎פ שהן קדשי מזבח. וי״‎ל משום שהפסוקים מרוחקים זה מזה והם כשני ענינים. וכן מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה דהיכא שהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדת דבר שהיה בכלל כו'. ואחת פי׳‎ שלישית מן הכריתות האלו שהיא יתרה נכתבה לדברים שאינן נאכלים כגון עצים של מערכה ולבונה וקטורת אם אכלן הטמא חייב כרת הכי מיתנייא והכי פרש״‎י בפרק קמא דשבועות. ולפי הפשט וטמאתו עליו בטומאה היוצאת עליו מגופו של זה הכתוב מדבר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר וְגוֹ׳ וְטֻמְאָתוֹ וְגוֹ׳. פָּסוּק זֶה וְשֶׁלְּאַחֲרָיו בְּטֻמְאַת הַגּוּף פֵּרְשׁוּהוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וּבִזְבָחִים (זבחים מג.) אָמְרוּ: כָּל קְרָא שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוֹ רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי וְכוּ׳ לָא מְפָרְשָׁא. הָכִי אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: הוֹאִיל וּפָתַח הַכָּתוּב בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה וְסִיֵּם בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה וּלְשׁוֹן זָכָר בָּאֶמְצַע, בְּטֻמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר, עַד כָּאן. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י: הוֹאִיל וְכוּ׳ - פֵּרוּשׁ פָּסוּק ״נֶפֶשׁ כִּי תִגַּע״ שֶׁהוּא פָּסוּק שֵׁנִי, וְשָׁם בְּהֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁעַל טֻמְאַת הַגּוּף הוּא אוֹמֵר, הֲגַם שֶׁשִּׁנָּה בָּאֶמְצַע. גַּם בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ״וְהַנֶּפֶשׁ״ אַל תִּתְמַהּ עָלָיו שֶׁדִּבֵּר תְּחִלָּה לְשׁוֹן נְקֵבָה ״וְהַנֶּפֶשׁ״ וּלְבַסּוֹף ״וְנִכְרְתָה״, וּבָאֶמְצַע ״וְטֻמְאָתוֹ״ - שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה עַל הַבָּשָׂר אֶלָּא עַל הַגּוּף, עַד כָּאן. דְּבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הוֹעִילוּ שֶׁלֹּא לְהַכְרִיחַ מִמַּה שֶׁשִּׁנָּה בָּאֶמְצַע לוֹמַר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁבְּטֻמְאַת בָּשָׂר הוּא אוֹמֵר, אֲבָל לְהַכְרִיחַ שֶׁעַל טֻמְאַת הַגּוּף הוּא אוֹמֵר הוּא מִמַּשְׁמָעוּת הַכָּתוּב, שֶׁנִּרְאֶה שֶׁכְּבָר נִגְמְרוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם בִּזְבָחִים.

וְעוֹד בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים לָמְדוּ גְּזֵרָה שָׁוָה ״טֻמְאָתוֹ״ ״טֻמְאָתוֹ״ הָאֲמוּרָה בְּבִיאַת מִקְדָּשׁ (במדבר יט:יג). אֶלָּא נָתַתִּי לִבִּי לָמָּה שִׁנָּה הַכָּתוּב בִּשְׁנֵי פְּסוּקִים אֵלּוּ, בְּפָסוּק אֶחָד שִׁנָּה לִכְתֹּב ״וְטֻמְאָתוֹ״ וְסָמַךְ לִלְמֹד בִּגְזֵרָה שָׁוָה, וְהָיָה לוֹ לִכְתֹּב ״וְטֻמְאָתָהּ״ וְלֹא הָיִינוּ צְרִיכִין לִגְזֵרָה שָׁוָה, גַּם בְּפָסוּק שֵׁנִי לָמָּה לֹא אָמַר לָשׁוֹן יָשָׁר כָּל הַכָּתוּב בְּסֵדֶר אֶחָד.

וְנִרְאֶה כִּי טַעַם אָמְרוֹ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו בָּא לְהָעִיר עִנְיָן אַחֵר, שֶׁהֲגַם שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי טֻמְאָה לְטֻמְאַת מֵת אוֹ הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ לְטֻמְאַת שֶׁרֶץ, כָּל עוֹד שֶׁלֹּא טָבַל הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְיֵשׁ לְךָ לָדַעַת כִּי טֻמְאָה זוֹ אֵינָהּ בִּפְנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ אֶלָּא מַסְוֶה הַטֻּמְאָה הַמְּסַכֵּךְ עַל הַגּוּף מִבַּחוּץ וְלֹא בִּפְנִים, וּלְצַד זֶה הוּא שֶׁמּוֹעִיל לוֹ טְבִילָה לְהָסִיר מְסוּכַּת הַטֻּמְאָה, מַה שֶׁלֹּא יוֹעִיל לוֹ בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הַטֻּמְאָה שֶׁהַטֻּמְאָה גַּם בִּפְנִים. וְזֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל וְגוֹ׳ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו, פֵּרוּשׁ, לֹא מִבָּעְיָא וְטֻמְאָתָהּ עָלֶיהָ שֶׁהוּא בְּמֶשֶׁךְ שִׁבְעָה לְטֻמְאַת מֵת וּבְמֶשֶׁךְ יוֹם מַגָּעוֹ לְטֻמְאַת שֶׁרֶץ, אֶלָּא אֲפִלּוּ טֻמְאָתוֹ שֶׁל גּוּף לְבַד, הַיְנוּ שֶׁעָבַר עָלָיו שִׁבְעָה יְמֵי טֻמְאָה וְאֵינוֹ חָסֵר אֶלָּא טְבִילָה לְהַעֲבִיר מֵעַל גּוּפוֹ, אֲפִלּוּ הָכֵי וְנִכְרְתָה.

וְטַעַם אָמְרוֹ בְּפָסוּק שֵׁנִי לְשׁוֹן זָכָר בָּאֶמְצַע, הֲגַם שֶׁאֵין טָעוּת בַּדָּבָר לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא סֵדֶר אֶחָד בְּכָל הַכָּתוּב. וְנִרְאֶה כִּי טַעַם אָמְרוֹ וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע לְשׁוֹן נְקֵבָה וְלֹא אָמַר ״אִישׁ כִּי יִגַּע״ לְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּגַּע לְדַעְתּוֹ וְלֹא בְּהֶעְלֵם, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא בִּידִיעַת טֻמְאָה. וְגַם אָמְרוֹ בְּפָסוּק אֶחָד ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל״ שֶׁהָיְתָה אֲכִילַת בָּשָׂר בִּידִיעָה, כִּי הַנֶּפֶשׁ יוֹרֶה אֶל הַהֶרְגֵּשׁ וְלִמְנִיעַת הַהֶעְלֵמוֹת. וּלְטַעַם זֶה תִּמְצָא שֶׁאָמַר בְּפָרָשַׁת הַשְּׁגָגוֹת (ויקרא ד-ה) ״וְנֶפֶשׁ״, לוֹמַר, טַעַם הַמְחַיֵּב חַטָּאת וְאָשָׁם עַל הַשּׁוֹגֵג הוּא לְצַד הֱיוֹתָהּ נֶפֶשׁ, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַהֶעָרָה וְהַיְּדִיעָה וּשְׁגָגָה, לָזֶה תִּתְחַיֵּב קָרְבָּן. וּלְעוֹלָם שֵׁם נֶפֶשׁ יוֹרֶה עַל בְּחִינַת שְׁלִילַת הַהִתְעַלְּמוּת, וְלָזֶה אָמַר בִּשְׁנֵי כְּתוּבִים ״נֶפֶשׁ כִּי תִגַּע״ - הֲרֵי יְדִיעַת הַנְּגִיעָה, ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל״ - הֲרֵי יְדִיעַת הַמַּאֲכָל. וּמֵעַתָּה אֵין מָקוֹם לְקֻשְׁיָא לָמָּה אָמַר לְשׁוֹן זָכָר בָּאֶמְצַע, שֶׁאֵין צֹרֶךְ לְשַׁנּוֹת סֵדֶר הָרָגִיל לוֹמַר עַל הָעוֹשֶׂה לְשׁוֹן זָכָר. וְטַעַם אָמְרוֹ ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״, בָּא גַּם כֵּן לְהַשְׁמִיעֵנוּ חִדּוּשׁ, שֶׁגַּם נֶפֶשׁ הַחוֹטֵאת תָּמוּת וְלֹא גּוּף לְבַד.

וְחוּץ מִדַּרְכָּם זַ״ל נִרְאֶה לְיַשֵּׁב כֶּפֶל הַכְּתוּבִים עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁאָמְרוּ בִּזְבָחִים דַּף ק״ו בַּמִּשְׁנָה: הַטָּמֵא שֶׁאָכַל בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא בֵּין קֹדֶשׁ טָהוֹר חַיָּב, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר טָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא פָּטוּר, וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (זבחים קח.) כָּל הֵיכִי דְּנִטְמָא הַגּוּף וְאַחַר כָּךְ נִטְמָא הַבָּשָׂר, דְּכוּלֵי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּב. וְלָזֶה אָמַר שְׁנֵי כְּתוּבִים: הָאֶחָד ״אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים״ - זֶה טָמֵא הָאוֹכֵל בְּשַׂר שְׁלָמִים טָהוֹר, וְהַשֵּׁנִי אָמַר ״וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח״ וְגוֹ׳ - זֶה כְּנֶגֶד טָמֵא הָאוֹכֵל מִבְּשַׂר שְׁלָמִים שֶׁנִּטְמָא. וְאוּלַי כִּי לָזֶה דִּקְדֵּק הַכָּתוּב לוֹמַר בְּפָסוּק אֶחָד תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים, פָּסוּק הַבָּשָׂר הוּא מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים שֶׁהוּא עֲדַיִן בְּמַדְרֵגָתוֹ שֶׁלֹּא נִטְמָא, וְהַשֵּׁנִי אָמַר מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים פֵּרוּשׁ, מִמִּין בְּשַׂר שְׁלָמִים הֲגַם שֶׁעַכְשָׁיו אֵינוֹ בְּשַׂר שְׁלָמִים שֶׁבָּא בּוֹ יִעוּד הָאֲכִילָה, וְהוּא אָמְרוֹ מִבָּשָׂר שֶׁשֵּׁם זֶבַח שְׁלָמִים עָלָיו, כִּי לֹא קָשַׁר הַבָּשָׂר עִם זִכְרוֹן זֶבַח הַשְּׁלָמִים לִרְמֹז כִּי אֵינוֹ בְּגֶדֶר סְתָם זֶבַח שְׁלָמִים הַטָּהוֹר, וְדוֹ״ק וְלֹא יִפְנֶה לְבָבְךָ לִטְעוֹת אַחַר הַמֵּ״ם בְּאֹפֶן אַחֵר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל