וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

הכתוב קובע שהכהן המקריב את עולת אדם זוכה בעור העולה. רש״י מדייק מן הלשון ״לכהן לו יהיה״, שדווקא הכהן הראוי לעבודה זוכה בעור, ובאים למעט טבול יום, מחוסר כיפורים ואונן, שאינם חולקים בעורות. אבן עזרא מוסיף ביאור לשוני: ״עולת איש״ טעמו מלעיל, כלומר ההטעמה במילה האחרונה, וזהו כמנהג הלשון. עוד מבאר אבן עזרא שהמילה ״לו״ באה כתוספת ביאור לאחר שנאמר ״לכהן״, ללמד שהעור אינו ניתן לכהן אחר אלא לאותו כהן שהקריב את העולה.