וְאֶת־הַפָּ֤ר וְאֶת־עֹרוֹ֙ וְאֶת־בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

את הפר עצמו, עורו, בשרו ופרשו, שורף משה באש מחוץ למחנה, כאשר ציווה ה׳. פסוק זה משלים את סדר פר החטאת: לאחר שהוקטרו האימורים על המזבח, שאר הפר נשרף כולו מחוץ למחנה. אבן עזרא מביא מחלוקת אם משה שרף בעצמו או שציווה לשורפו, ומעיר שהראיה מן הלשון ״כאשר ציוה ה׳ את משה״ אינה מכרעת, שכן כך דרך לשון הקודש. אונקלוס מתרגם כפשוטו. הפסוק מלמד שפר החטאת של המילואים הוא חטאת פנימית שבשרה אינו נאכל אלא נשרף מחוץ למחנה, בשונה מחטאות אחרות שבשרן נאכל לכהנים.