עַ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה־שָּׁ֨ם הָר֤וּחַ לָלֶ֙כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ שָׁ֥מָּה הָר֖וּחַ לָלֶ֑כֶת וְהָאוֹפַנִּ֗ים יִנָּֽשְׂאוּ֙ לְעֻמָּתָ֔ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַחַיָּ֖ה בָּאוֹפַנִּֽים׃

עַל אֲתַר דַהֲוֵי תַמָן רַעֲוָא לְמֵיזַל אָזְלִין לְתַמָן רַעֲוָא לְמֵיזַל וְגַלְגְלַיָא מִתְרְמִין לְקִבְלֵהֶן אֲרֵי כְּרוּחַ בִּרְיָתָא בְּגַלְגְלַיָא:

על אשר וגו׳. אל המקום אשר יהיה שם הרצון מהאל יתברך הרוכב בה ללכת ילכו החיות כי שמה גם הרצון מהחיות ללכת:

והאופנים. כאשר ינשאו החיות למעלה אז גם האופנים ינשאו לעומת החיות ובשוה להם:

כי רוח החיה. רצון כל חיה תקועה היא באופנים ולכן ילכו במקום שהמה הולכים:

לעומתם. ר״ל שוה להם וכן לעומת קלעי החצר (שמות ל״ח:י״ח):

החיה. ר״ל כל חיה או שאמר שם הכלל:

על אשר, בא לפרש הדברים שמ"ש שבלכת החיות ילכו האופנים, ר"ל שעל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו, שאז ילכו אל הרוח הקבוע בטבע, כי שמה הרוח ללכת, כי שם כבר קבוע הרוח אשר הטביע בם יוצר בראשית מראש מקדם חק ולא יעבור, ונגד מ"ש ובהנשא החיות ינשאו האופנים, מפרש שהוא מפני כי רוח החיה באופנים, שרוח החיה היה בהם כנשמה לגוף, שלפעמים תרומם את הגוף מן חקיו הטבעיים אל הנהגה בחיריית כפי כח הממשלה אשר עלה עליו להניע את הגוף כפי רצונה הבוחר והמשכיל: