וְגַ֤ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם לִהְי֣וֹת לְא֔וֹת בֵּינִ֖י וּבֵינֵיהֶ֑ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

וְאַף יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי יְהָבֵית לְהוֹן לְמֶהֱוֵי לְאָת בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיהוֹן לְמֵדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדְשֵׁיהוֹן:

להיות לאות וגו׳. במה שהנחלתי להם יום מנוחתי למנוחה היא לאות בינינו לדעת בזה אשר אני ה׳ מקדשם להיות עמי:

וגם את שבתותי נתתי להם, שהשבת הוא עדות על החידוש ועל ההשגחה הפרטית הבדוקה בישראל לעשות להם מופתים בשידוד הטבע, להיות להם לאות ביני וביניהם על ההשגחה והרשאת האלהות עליהם מצדי, ולדעת כי אני ה' מקדשם, שהם מצדם צריכים להתקדש מענינים הבשריים אל הרוחניות והקדושה שידבק בם הענין האלהי: