וְאָעֵילְתִּינוּן לְאַרְעָא דְקַיֵמִית בְּמֵימְרִי לְמִתַּן יָתָהּ לְהוֹן וַחֲזוֹ כָּל רָמָא מְנַטְלָא וְכָל אִילַן עַבּוּף וּנְכִיסוּ תַמָן אַרְגָזָא קוּרְבָּנֵיהוֹן וְשַׁוִיאוּ תַמָן פּוּלְחַן דִבְחֵיהוֹן וּנְסִיכוּ תַמָן יַת נִכְסֵיהוֹן:
ואביאם. ר״ל והוא כשהבאתי אותם אל הארץ אשר נשבעתי לתת להם וכשראו כל גבעה רמה ונשאה וכו׳ היו זובחים שם לעכו״ם ושם נתנו קרבנם המכעיס אותי ושם שמו ריח קטורת הבאה לנחת רוח ושם נסכו היין:
עבות. מרובה בענפים וקלועים אלה באלה:
ניחוחיהם. מלשון נחת רוח:
ויסיכו. ענין שפיכת היין להקרבה:
ואביאם, אחר שהבאתי אותם אל הארץ ויראו כל גבעה ר"ל שם ראו מה שעושים הכנענים להקטיר בבמות לע"ז, והנה בכל התורה לא נמצא שם במה לגבוה, שכ"מ שנזכר שם במה בתורה הוא על ע"ז, כי התורה אמרה מזבח אדמה תעשה לי, והזהירה מהקריב בכ"מ, והזהירה שלא ליטע אשרה כל עץ אצל המזבח כמנהג עע"ז והם כשבאו אל הארץ התחילו להקריב בבמות, והיו עושים הבמות על כל גבעה גבוה, וכן אצל כל עץ עבות כמנהג עע"ז, והיו עובדים בשתוף לה' ולשם ע"ז, וז"ש ויזבחו שם את זבחיהם לה', ויתנו שם גם כעס קרבנם לע"ז להכעיס את ה', וישימו שם ריח ניחוחיהם לה' לריח ניחוח, ויסיכו שם את נסכיהם לע"ז, שהיה דרכם לנסך כמ"ש ישתו יין נסיכם:
