וִיהֵי אֲרֵי יֵמְרוּן לָךְ עַל מָה אַתְּ מִתְאַנַח וְתֵימַר עַל בְּסוֹרְתָא אֲרֵי אַתְיָא וְיִתְמְסֵי כָּל לֵב וְיִתְרַשְׁלָן כָּל יְדֵין וְתֶעֱמֵי כָל רוּחַ וְכָל רְכוּבַיָא יִתְאַשְׁדָן מַיָא הָא אַתְיָא וְתִתְקַיֵם אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:
אל שמועה. בעבור השמועה הבאה אלינו מירושלי׳ מחורבנה ולכן נמס כל הלבבו׳ ורפו ידי האנשי׳ ורוח כל אדם כהתה והושפל׳ וברכי כל האנשי׳ ינועו מרתת הבהלה כמו המים שנעים ואינם נחים:
הנה באה. ר״ל הנה היא קרובה כאלו כבר באה ונהיתה:
ורפו. מלשון רפיון ויאמר על הנבהל ומתייאש:
וכהתה. ענין עכירות וחושך כמו כהה הנגע (ויקרא יג):
ונהיתה. מל׳ היה:
ואמרת אל שמועה כי באה, כי שמועת חורבן בהמ"ק בא פתאם (כמ"ש לקמן ס' ל"ג כ"א), והם בטחו תמיד שהמקדש לא יחרב ועי"ז היו מקוים שהגולים ישובו לא"י, וכשבא השמועה שחרב המקדש נמס כל לב ורפו כל ידים, כי מאז התיאשו לעשות דבר שישובו לארצם אחר שבית ה' חרב, וגם כהתה כל רוח שהם הכחות הנפשיות שהיו באומה רוח חכמה ונבואה, שבעת שקע האור הגדול שממנו הופיע שפע הקדושה והנבואה כהו האורות הקטנות המתנוצצות ממנו, וכל ברכים תלכנה מים מרוב החרדה על העתיד, הנה באה ונהיתה, בעת שבאה השמועה לבבל כבר נהיה הדבר וכבר חרב המקדש, כמו שיבואר לקמן שם וא"א עוד לעשות השתדלות להציל ולהשיב את הגזרה:
