לְמַ֣עַן ׀ לָמ֣וּג לֵ֗ב וְהַרְבֵּה֙ הַמִּכְשֹׁלִ֔ים עַ֚ל כׇּל־שַׁ֣עֲרֵיהֶ֔ם נָתַ֖תִּי אִבְחַת־חָ֑רֶב אָ֛ח עֲשׂוּיָ֥ה לְבָרָ֖ק מְעֻטָּ֥ה לְטָֽבַח׃

בְּדִיל לְמִתְבַּר לִבְּהוֹן וּלְאַסְגָאָה מַתְקַלְהוֹן עַל כָּל קִרְוֵיהוֹן מַנִיתִי קָטְלֵי חַרְבָּא וֵי חַרְבָּא אִשְׁתְּלִיפַת לְמִקְטֵל אִשְׁתְּנִינִת לְשֵׁיצָאָה:

למען למוג לב. הביאה תהיה למען המס לב האנשים ולהרבות המכשולים ועל כל שערי עריהם אתן טבחת חרב כי בכל עריהם יהרגו בחרב:

עשויה לברק. החרב עשויה לטושה למען היות לה זוהר להבהיל אנשים והיא מעופפת בבגד לבל יסור החדוד להיות נכונה לטבוח בה:

למוג. ענין המסה:

המכשולים. ענין התשות ונפילת הכח:

אבחת. עניינו כמו טבחת בחלוף אל״ף בטי״ת באטב״ח:

אח. כמו האח והוא ענין לשון יללה:

מעוטה. ענין עטיפה וכריכה כמו מעטה תהלה (ישעי׳ סא):

למען למוג לב וכו', ר"ל מה שנתתי אבחת חרב של נבוכדנצר ופחדו עליהם, היה רק כדי למוג את לבבם, וכדי שירבו המכשולים גם על כל שעריהם כי חרבו נתפשטה בכל שערי המדינה והערים שסביב ירושלים רק לתכלית זה נתתי אבחת חרב של נבוכדנצר, אבל לא שיעשה עקר הטבח על ידי חרבו של נבוכדנצר, כי אח עשויה לברק מעוטה לטבח אח הוא לשון שמחה כי החרב שעשויה לברק ולהפחיד, דהיינו חרב של נבוכדנצר, היא מעוטה לטבח, היא לא תטבח רק המעט, שהוא השליש, ויש לשמוח על עשייתה לברק כי טביחתה יהיה מעט נגד שני שלישים שתאכל חרב חללים שהיא חרב ישראל עצמם: