בֶּן־אָדָ֕ם אֱמׇר־לָ֕הּ אַ֣תְּ אֶ֔רֶץ לֹ֥א מְטֹהָרָ֖ה הִ֑יא לֹ֥א גֻשְׁמָ֖הּ בְּי֥וֹם זָֽעַם׃

בַּר אָדָם אֲמַר לָהּ אַתְּ אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אַרְעָא לָא מִדַכְיָא הִיא וְלָא אִתְעֲבִידוּ בָּהּ עוֹבָדִין טָבִין דְיִגְנוּן עֲלָהּ בְּיוֹם לְוָט:

אמר לה. על ירושלים:

לא מטוהרה היא. לא עשית תשובה לטהר עצמך מן עוונך לכן לא ירד בה הגשם ביום זעם ה׳ וחרון אפו וכמ״ש וחרה אף ה׳ וכו׳ ולא יהיה מטר (דברים יא):

גושמה. מל׳ גשם ומטר:

אמר לה שמה שאמרתי שהיו לי בית ישראל לסיג, היינו שאת ארץ לא מטוהרה היא ויצייר הכליון שנעשה בארץ כציור הכליון שנעשה בארץ בעת המבול, כי גם הם השחיתו דרכם כמו דור המבול, רק שבעת המבול ירד הגשם וטהר את הארץ, שאז נמחה כל הטומאה והגיעול שנמצא ע"פ הארץ כרוחץ דבר מטונף במים שיטהר מטומאתו וצואתו, ואחר המבול היתה הארץ מטוהרה שהמים מטהרים כל טומאה, אבל את לא נטהרת אחר החורבן, כי לא גשמה ביום זעם, שביום שזעם ה' עליך לא ירד הגשם לטהר את הארץ כי היה החורבן ע"י אש לא ע"י מים: