בְּחוֹבַת דַם זַכַּאי דִאַשַׁדְתְּ חַבְתְּ וּבְּפוּלְחָן טַעֲוָתֵךְ דִפְלַחְתְּ אִסְתַּאַבְתְּ וְקָרֵיב יוֹם תַּבְרִיךְ וּמְטָא עִדַן בִּישְׁתִּיךְ עַל כֵּן יְהַבְתִּיךְ חִסוּדִין לְעַמְמַיָא וּלְעֵיב לְכָל מִדִינָתָא:
אשמת. נעשית בעלת אשמה:
טמאת. את העיר:
ותקריבי ימיך. בעצמך הקרבת ימי הגמול והתשלומין:
ותבא וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
על כן. בעבור עונך מסרתיך אל העמים שיחרפו אותך וילעגו בך:
אשמת. מל׳ אשמה ורשע:
וקלסה. ענין לעג כמו לחרפה ולקלס (ירמי׳ כ):
בדמך אשר שפכת אשמת, שעקר האשם והעונש היה בעבור שפיכת דמים, ובגלוליך אשר עשית טמאת, כי על האשם יכופר לו אחר שיקבל ענשו, אבל גם אח"כ עודך טמאה מיתר הגלולים, לכן ע"י ש"ד תקריבי ימיך יבא זמן כליונך במהרה, וע"י הגלולים תבא עד שנותיך, אחר שיבא יום מפלתך וגלותך יתחילו לך שנים שונות שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, שגם בגוים לא תמצא מנוח, ומפרש על כן נתתיך חרפה בגוים שמן ירושלים באו אל הגוים הקרובים ושם היו לחרפה ומן הגוים נפזרו בארצות רחוקות ושם היו לקלסה, ומפרש הקרבות וגם הרחקות ממך יתקלסו בך, ומפרש הרחוקות יתקלסו מפני שאת טמאת השם, שיצא שמך למרחוק שאת טמאה, והקרובות יתקלסו בך מפני שאת רבת המהומה שהם יראו בעיניהם המהומות אשר בתוכך:
