וַיָּבֹ֨אוּ אֵלֶ֤יהָ בְנֵֽי־בָבֶל֙ לְמִשְׁכַּ֣ב דֹּדִ֔ים וַיְטַמְּא֥וּ אוֹתָ֖הּ בְּתַזְנוּתָ֑ם וַתִּ֨טְמָא־בָ֔ם וַתֵּ֥קַע נַפְשָׁ֖הּ מֵהֶֽם׃

וַאֲתוֹ לְוָתָהּ בְּנֵי בָבֶל לְמֶעְבַּד רַחֲמוּ וְסָאִיבוּ יָתָהּ בְּטַעֲוָתְהוֹן וְאִסְתַּאֲבַת בְּהוֹן עַד דְקָצַת נַפְשָׁהּ בְּהוֹן:

למשכב דודים. לשכוב עמה בדרך אהבה וחיבה וטמאו אותה במשכב הזנות:

ותטמא בם. וכאשר נטמאה בם נמשכה אחריהם וסרתה מעצמה ורצונה מסבת האהבה להם רצה לומר מגודל האהבה לא נשאר בה רצון כי הכל עשתה כפי רצונם:

דודים. ענין אהבה וחבה:

ותקע. ענין הסרה כמו ותקע כף ירך יעקב (בראשית ל״ב:כ״ו):

נפשה. ענין רצון כמו אם יש את נפשכם (שם כג):

ויבאו אליה, הם באו תחלה רק למשכב דדים, ר"ל שבאו ככורתי ברית אהבה ואח"כ ויטמאו אותה בתזנותם, שכבשום למס עובד ותטמא בם, ר"ל והם למדו תועבות הכשדים ואחר כך ותקע נפשה מהם שהתחילו למרוד בם בימי יהויקים וצדקיהו: