לָכֵ֣ן אׇהֳלִיבָ֗ה כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנְנִ֨י מֵעִ֤יר אֶת־מְאַהֲבַ֙יִךְ֙ עָלַ֔יִךְ אֵ֛ת אֲשֶׁר־נָקְעָ֥ה נַפְשֵׁ֖ךְ מֵהֶ֑ם וַהֲבֵאתִ֥ים עָלַ֖יִךְ מִסָּבִֽיב׃

בְּכֵן אָהֳלִיבָה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מַיְתֵי בִּגְלֵי יַת רְחִימָךְ עֲלָךְ יַת דְקָצַת נַפְשִׁיךְ בְּהוֹן וְאַיְתִינוּן עֲלָךְ מִסְחוֹר סְחוֹר:

הנני מעיר וגו׳. אעיר עליך לבות מאהביך את אשר נמשכת אחריהם וסרתה רצונך מעצמך מסבת האהבה להם ולא נשאר בך רצון כי הכל עשית כפי רצונם:

והבאתים. אותם אביא עליך להלחם בך בכל סביבך:

מעיר. מלשון התעוררות:

נקעה. סרתה:

נפשך. רצונך:

לכן אהליבה, הנני מעיר את מאהביך עליך, ר"ל בעת שאעיר את כשדים ללכת עליך למלחמה לא ילכו כשונאים להחריב את הארץ רק כאוהבים המבקשים אהבה, והולכים רק בעבור אשר נקעה נפשך מהם, שעי"כ ילכו להשיב אותך אל אהבתם, כי בתחלה הלך נבוכדנצר להכריח את צדקיהו שישלים אתו ולא יחזיק במרדו ואם היה משלים אתו לא היה מחריב את העיר והמקדש כמבואר בירמיה (סי' כ"א וסי' ל"ח), ובאופן זה והבאתים עליך מסביב: