וְנָתַתִּ֨י קִנְאָתִ֜י בָּ֗ךְ וְעָשׂ֤וּ אוֹתָךְ֙ בְּחֵמָ֔ה אַפֵּ֤ךְ וְאׇזְנַ֙יִךְ֙ יָסִ֔ירוּ וְאַחֲרִיתֵ֖ךְ בַּחֶ֣רֶב תִּפּ֑וֹל הֵ֗מָּה בָּנַ֤יִךְ וּבְנוֹתַ֙יִךְ֙ יִקָּ֔חוּ וְאַחֲרִיתֵ֖ךְ תֵּאָכֵ֥ל בָּאֵֽשׁ׃

וְאֶתֵּן פּוּרְעֲנוּתִי בִּיךְ וְיִתְפַּרְעוּן מִנִיךְ בִּרְגַז רַבְרְבַיִךְ וְיַקִירַיִךְ יִגְלוֹן וְעַמִיךְ בְּחַרְבָּא יִתְקַטְלוּן אִינוּן בְּנָךְ וּבְנָתָךְ יִשְׁבּוּן וּשְׁפַר אַרְעִיךְ יִתּוֹקַד בְּנוּרָא:

ונתתי קנאתי בך. אתן בך כעסי ויעשו עמך משפט בחמה ויסירו ממך אפך ואזניך כדרך משפט הזונות בכדי לנוולה:

ואחריתך. סוף הפרצוף ושאריתו תפול בחרב:

יקחו. בשבי:

ואחריתך. על הבתים והשדות יאמר הנשארים אחרי מות האדם:

קנאתי. ענין כעס כמו הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א):

אפך. הוא החוטם: