וָאֹמַ֕ר לַבָּלָ֖ה נִֽאוּפִ֑ים (עת) [עַתָּ֛ה] (יזנה) [יִזְנ֥וּ] תַזְנוּתֶ֖הָ וָהִֽיא׃

וַאֲמָרֵית לִכְנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל דִבְלִיעַת עַמָה בְּחוֹבִין כְּעַן תִּשְׁבוֹק מִטַעֲוָתָהּ וּתְתוּב לְפוּלְחָנִי וְלָא תָבָת:

ואמר לבלה נאופים. אמרתי על הזקנה שנזדקנה בנאוף עתה יסורו ממנה תזנותי׳ הואיל וכבר שבעה בזנות ר״ל חשבתי שאחר שעבדו זמן רב לאלהי העכו״ם וראו שאין בהם ממש יפרשו מהם:

והיא. אבל עדיין היא בהוייתה כמו מאז ודוגמתו איה ה׳ אלהי אליהו אף הוא (מ״ב ב) ור״ל אף הוא בהוייתו בכל עת ולא ישתנה:

לבלה. ענין זקנה כמו אחרי בלותי (שם יט):

יזנו. ר״ל יסורו ועש״ז תקרא המנאפת זונה על כי סרתם מבעלה להבעל לאחר:

והיא. ר״ל כשהיתה כן היא:

ואמר ואני הבעל כשראיתי כ"ז אמרתי, לבלה נאפים עתה יזנו תזנותיה והיא, אמרתי נאופים האלה, אשר עתה יזנו הזונים יהיו לבלה, הנאוף הזה יבלה את הזונים ויהיו לבלה וקרבון תזנותיה והיא ר"ל בין תזנותיה בין היא שגם היא הזונה עצמה תהיה לבלה, (היא החולי והצרעת המתדבקת בזונים המבלה כל גופם ואיבריהם), קללתי אותם, שהבלה המתדבקת בנאופים יבא עליהם, על תזנותיה ועליה כל מה שיזנו עתה תדבק בם צרעת המבלה: