לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְנָטִ֤תִי יָדִי֙ עַל־אֱד֔וֹם וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נָּה אָדָ֣ם וּבְהֵמָ֑ה וּנְתַתִּ֤יהָ חׇרְבָּה֙ מִתֵּימָ֔ן וּדְדָ֖נֶה בַּחֶ֥רֶב יִפֹּֽלוּ׃

בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים וַאֲרֵים מְחַת גְבוּרְתִּי עַל אֱדוֹם וֶאֱשֵׁיצֵי מִנָהּ אֱנָשָׁא וּבְעִירָא וְאֶתְּנִינָהּ חוּרְבָא מִדָרוֹמָא וְיַתְבֵי דְדָן בְּחַרְבָּא יִתְקַטְלוּן:

ונטיתי ידי. להכות בה:

והכרתי וגו׳. כי תהיה שממה:

מתימן. מפאת הדרום תתחיל החורבן וכאלו אמר שהכל תחרב מפאת הדרום עד א״י העומדת בצפונה:

ודדנה. אנשי עיר דן והוא עיר גדולה בארץ:

לכן ונטית ידי על אדום, זה היה ע"י נבוכדנצר וע"י החשמונאים שהכרית משם אדם ובהמה, בפעם הראשון ונתתיה חרבה מתימן, כמ"ש וחתו גבוריך תימן, ובפעם השניה ודדנה בחרב יפלו שאז היו דדן תחת ידם ונפלו עמהם בחרב, כי בפעם הראשון נפרדו דדן מהם כמ"ש העמיקו לשבת יושבי דדן (ירמיהו מ״ט:ח׳) כמש"פ שם: