לָכֵ֡ן הִנְנִי֩ נֹתְנָ֨ךְ לִבְנֵי־קֶ֜דֶם לְמוֹרָשָׁ֗ה וְיִשְּׁב֤וּ טִירֽוֹתֵיהֶם֙ בָּ֔ךְ וְנָ֥תְנוּ בָ֖ךְ מִשְׁכְּנֵיהֶ֑ם הֵ֚מָּה יֹאכְל֣וּ פִרְיֵ֔ךְ וְהֵ֖מָּה יִשְׁתּ֥וּ חֲלָבֵֽךְ׃

בְּכֵן הָא אֲנָא מְסַר לִיךְ לִבְנֵי מַדִינְחָא לִירוּתָא וְיִתְבוּן בִּרְנְיָתֵיהוֹן בִּיךְ מַשְׁכְּנֵיהוֹן אִינוּן יֵיכְלוּן טוּב אַרְעִיךְ וְאִינוּן יִבְזוּן נִכְסָךְ:

לבני קדם. הם פרס ומדי היושבים במזרחה של בני עמון במקצוע מזרחית צפונית:

וישבו. ר״ל לא יבואו רק לשלול שלל וללכת וכדרך שעשה נ״נ אלא יתעכבו שמה ויעמידו בך ארמנות ומשכנות ויאכלו פרי ארצך וישתו חלב צאנך:

למורשה. מל׳ ירושה:

טירותיהם. ענין ארמון כמו תהי טירתם נשמה (תהילים ס״ט:כ״ו):

משכניהם. מל׳ משכן אוהל:

לכן הנני נתנך לבני קדם למורשה, א. ונגד שמחתך על המקדש ישבו טירותיהם בך שהם מקומות המיוחדים להם לעבודת אליל, ב. ונגד שמחתך על אדמת ישראל יתנו בך משכניהם שיתישבו באדמתך, ג. ונגד שמחתך על גלות ישראל המה יאכלו פריך כי אתה תלך בגולה: