וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם אֱמֹר֙ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֵּ֤ן אֲמַרְתֶּם֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־פְשָׁעֵ֥ינוּ וְחַטֹּאתֵ֖ינוּ עָלֵ֑ינוּ וּבָ֛ם אֲנַ֥חְנוּ נְמַקִּ֖ים וְאֵ֥יךְ נִֽחְיֶֽה׃

וְאַתְּ בַּר אָדָם אֱמַר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתּוּן לְמֵימָר אֲרֵי חוֹבָנָא וְחַטָאנָא עֲלָנָא מִתְיַהֲבִין וּבְהוֹן אֲנַחְנָא מִתְמְסִין וְאֵיכְדֵין נְחֵי:

כן אמרתם. זאת אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו הם עלינו ר״ל באמת עשינו פשעים וחטאות:

ובם. ובגמולם אנו נמקים בצרות ולא על חנם ואיך אפשר שנחיה ר״ל להיות נצולים מן ההמקה כי לא האמינו שהתשובה מועלת וכאלו אמרו בזה הואיל וכן הוא נתמיד בפשעים וכאשר אבדנו אבדנו:

נמקים. מל׳ המקה והמסה:

כן אמרתם לאמר ר"ל שהם אומרים שאין מועיל להם תשובה מצד שני טעמים, א. שידמו מצות ה' ואזהרותיו כמלך שצוה צווים על עבדיו והם עברו על פקודותיו, שהם חייבים, אם מצד שמרדו במלך, אם מצד שקלקלו את מלאכתו, ועל שניהם אין מועיל תשובה וחרטה, וז"ש שאתם אומרים כי פשעינו עלינו שמרדנו במלכו של עולם, ועוד שחטאותינו עלינו שהם המעשים עצמם שקלקלנו מלאכתו ועבודתו, ואיך יועיל תשובה, זאת שנית בהשקף ע"מ המצות והאזהרות באו לתועלתנו כדמיון הרופא המצוה על החולה שכן באו לטהר ולקדש את נפשותיכם, ואם עבר החולה על דברי הרופא עד שהוא נימק בחליו מה יועיל לו החרטה והתשובה, והוא כבר נימק בחליו ועז"א ובם אנחנו נמקים, וא"כ ואיך נחיה ע"י חרטה ותשובה ושמיעת קול שופר: