וְשָׁמַ֨ע הַשֹּׁמֵ֜עַ אֶת־ק֤וֹל הַשּׁוֹפָר֙ וְלֹ֣א נִזְהָ֔ר וַתָּ֥בוֹא חֶ֖רֶב וַתִּקָּחֵ֑הוּ דָּמ֖וֹ בְּרֹאשׁ֥וֹ יִֽהְיֶֽה׃

וְיִשְׁמַע דִי שְׁמַע יַת קַל שׁוֹפָרָא וְלָא אִזְדְהַר וַאֲתוֹ קָטוֹלֵי חַרְבָּא וְדַבְּרוֹהִי חוֹבַת קְטוֹלֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ יְהֵי:

ולא נזהר. לא קבל האזהרה להיות נשמר ובעבור זה לקחו החרב והרגו:

דמו בראשו. ר״ל עון מיתתו על עצמו אבל אין להאשים את הצופה כי הוא עשה את שלו:

ושמע ר"ל כי היה בענין השופר שני ענינים, א. יש סימנים בתקיעת השופר שכל מבין הסימנים יודע איך יעשה ובאיזה צד יברח או איך ינצל, ועז"א ושמע השומע את קול השופר ר"ל מי ששומע ומבין סימני התקיעות והאותות שהקול מורה עליהם ולא נזהר דמו בראשו יהיה הוא מתחייב בנפשו, ב. שאף מי שאינו יודע אותות השופר וסימניה, עכ"פ את קול השופר שמע והיה לו להזהר ולברוח וגם היה בענין השופר ענין שני מוסרי, שקול השופר הוא מעורר לתשובה והיו מתריעים על הצרות שישובו העם מעונותיהם, וע"ז הצד אמר את קול השופר שמע ולא ולא נזהר לשוב בתשובה דמו בו יהיה ר"ל בפנימיותו מה שלא תקן נפשו עכ"פ ע"י תשובה, שאם היה נזהר נפשו מלט היה ממלט נשמתו מני שחת: