חַי־אָ֜נִי נְאֻ֣ם ׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אִם־לֹ֣א יַ֣עַן הֱיֽוֹת־צֹאנִ֣י ׀ לָבַ֡ז וַתִּהְיֶ֩ינָה֩ צֹאנִ֨י לְאׇכְלָ֜ה לְכׇל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ מֵאֵ֣ין רֹעֶ֔ה וְלֹא־דָרְשׁ֥וּ רֹעַ֖י אֶת־צֹאנִ֑י וַיִּרְע֤וּ הָרֹעִים֙ אוֹתָ֔ם וְאֶת־צֹאנִ֖י לֹ֥א רָעֽוּ׃

קַיָם אֲנָא אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אִם לָא חֲלַף דַהֲווֹ עַמִי לְבִזָא וְאִתְמְסַרוּ עַמִי לְאִשְׁתֵּיצָאָה לְכָל מַלְכְּוַת עַמְמַיָא מִבְּלִי פַּרְנָס וְלָא תְבָעוּ פַּרְנָסַיָא יַת עַמִי וּפַרְנִיסוּ פַּרְנָסַיָא יַת נַפְשֵׁיהוֹן וְיַת עַמִי לָא פַרְנִיסוּ:

אם לא. הוא ענין שבועה וגזם ולא אמך והרי הוא כאדם האומר אם לא יהיה כן אז יהיה כזאת וכזאת:

מאין רועה. מסבת היותם בלי רועה משגיח כראוי:

אותם. את עצמם רעו להשמין את בשרם:

לבז. מלשון בזה ושלל:

חי אני, הוא גז"ד שיש עמו שבועה שאינו נקרע, יען היות צאני לבז וכו', מאין רעה, כי לסטים מזוין וחיה רעה דינו כאונס, אבל אם נכנס לעיר בשעה שאין דרך ליכנס הו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב, בפרט בזה שמה שהיה לבז ומה שהיה לאכלה הוא מסבת מאין רעה, והו"ל כהוליכה במקום גדודי חיה ולסטים שחייב, (כמ"ש בב"מ דף צ"ג), ולא דרשו רעי את צאני שהיה לו להציל ברועים ובמקלות בשכר, ובפרט שהם דינם כשומרי שכר כי וירעו הרעים אותם שרעו א"ע, ולמה ואת צאני לא רעו? וגם אמר נגד מ"ש מאין רועה, בל תאמרו כי נסתלקתם משמירתם ולא רציתם להיות עוד רועים שהלא וירעו הרעים אותם, ושלחו בהם יד ואם כן למה ואת צאני לא רעו: