וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶֽם׃

וְתִדְכְּרוּן יַת אוֹרְחֵיכוֹן בִּישָׁתָא וְעוֹבָדֵיכוֹן דְלָא תַקְנִין וּתְדַנְקוּן וּתְהוֹן חָזָן עַל חוֹבֵיכוֹן וְעַל תּוֹעֲבָתֵיכוֹן:

וזכרתם. וכאשר תזכרו דרכיכם הרעים אז תכרתו בעיני עצמיכם ר״ל אתם תשפטו הכריתה על עצמיכם בעבור הרעות שעשיתם ותאמרו שבדין נכרתה בגולה:

ונקוטותם. ענין כריתה כמו ונקוטו בפניהם (לעיל ו):

וזכרתם, ועדיין תזכרו דרכיכם הרעים מפני שני טעמים, א. ונקטתם בפניכם ותתחרטו תמיד על העבר ( ב) לא למענכם וכו' יודע לכם, שעי"ז יודע לכם שלא עשיתי למענכם, ובזה בושו והכלמו מדרכיכם, והבושה הפנימית הזאת הוא מגדרי התשובה וכפרת העון, (כמ"ש) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו):